משפטים

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (משפטים כא-א)

 אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לא תעלה על דעתך לשנות לפניהם כמה פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כפי שנמסרו לך הלכותיהן, ותאמר "איני מטריח עצמי להסביר להם טעמי הדבר", לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם (רש"י  ז"ל).

והכוונה היא כי כשם שכשמאכילים ילדים קטנים צריך לפורר להם את האוכל הדק היטב, וישנם מאכלים שצריכים גם למתקן, כן ציוה הקדוש ברוך הוא את משה שעל אף שהוא הבין את עומק התורה אבל עם ישראל צריך לפרט להם, לפורר להם את חלקי התורה הנעימה לפירורים, כשלחן ערוך שצריך רק להכניס לפה.

ו"לפניהם" דרשו חז"ל (גיטין פ"ח) ולא לפני עובדי כוכבים, ואפילו שהעכו"ם דנים אותו כדיני ישראל (רש"י ז"ל). משל לשני חולים שנכנס הרופא לבקרם, אמר לאחד האכילוהו והשקוהו מה שירצה, ולשני תשמרו ממאכל פלוני. אמרו לו: אדרבא, זה מסוכן יותר מזה! אמר להם היא הנותנת, לפי שידעתי שהוא הולך למות אמרתי אל תמנעו ממנו כלום, כי בין אם יאכל ובין אם לא יאכל ימות, אבל זה שעומד לחיים אמרתי אל יאכל דבר פלוני פן יכבד עליו חליו, הוא הדין בחקות הגויים כתוב "ונתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם", אבל בישראל כתוב "ושמרתם את חוקתי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", לכן גם אסר לנו הקדוש ברוך הוא שקצים ורמשים. (לבוש יוסף).

 

מה הראשונים מסיני אף אלה מסיני (רש"י).

כדי שלא יהיו אנשים סבורים, כי מכיון שהמשפטים הם בעלי אופי הגיוני ומחויבים לפי השכל, אינם איפוא מצוות אלוהיות אלא יצירות אנושיות על כן העידה תורה, שהם "מסיני" כדוגמת מצוות אחרות שהן בבחינת חוקים ויש לקיימן רק מפני רצון השם יתברך ולא משום שהשכל מחייב אותן. (חדושי הרי"ם).

לפיכך אמר רש"י, כי היה בדעתו של משה שלא לפרש לבני ישראל את טעמי המשפטים, עד שאמר לו השם יתברך: "אשר תשים לפניהם" כי סבור היה משה, שכאשר יפרש להם את הטעמים יעשו בני ישראל את המשפטים מפני הטעם ולא מפני רצון השם. אמר לו השם יתברך, שבכל זאת יפרש להם את הטעמים ועם זה ילמדם לעשות את המשפטים מפני רצון השם, על אף ידיעת הטעמים (שפת אמת)

 

כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם (משפטים כא-ב)

כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, שנאמר "כי טוב לו עמך" (דברים טו) – עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקי והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי תבן (קידושין כ).

התורה הסמיכה את "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" ל"כי תקנה עבד עברי", ובהמשך כתוב "מכה איש ומת מות יומת" (שמות כא, יב) "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה" (שמות כא, יד) "ומכה אביו ואמו מות יומת וגו’" (שמות כא, טו).

וראוי להבין מדוע המשפטים הראשונים נכתבו דווקא בנושאים אלו, הרי יש מצוות נוספות ואחרות שאולי בהן היה ראוי להתחיל את התורה?

לימדה אותנו התורה דרך יסוד ב"הלכות חיים", שהם הבסיס ליראת ה’. והחפץ לדעת עד כמה גדולה היא השמירה על כבוד האדם, ע"י כך, מובא מעשה נפלא בספר "טובך יביעו". התבוננות מעמיקה בו תסלול עבורנו את הדרך בנושא זה שהוא פרוץ במידה מרובה, ותוכיח לנו עד כמה יש להיזהר ולהקפיד שלא לבייש את רעהו:

מעשה במרן הגאון ר’ חיים עוזר גרודז’נסקי זצ"ל, שהלך פעם ברחוב יחד עם כמה מתלמידיו ולפתע ניגש אליהם יהודי ושאל אם הרב מכיר רחוב מסוים.

למרות שהרחוב ההוא היה בקצה העיר וכיוון ההליכה של הגרח"ע היה שונה, נטלו רבן של כל בני הישיבות יד ביד והלך עימו כמחצית השעה עד שהגיעו אל המקום המדובר, ואז הראה לו את הכתובת המדוייקת.

שאלו התלמידים את רבם: "היתכן? מדוע הקדיש לו רבנו כל כך הרבה זמן? וכי אי אפשר היה לעשות כפי שעושים בדרך כלל, דהיינו להראות לו את הכיוון. ובמקרה הגרוע, אם עדיין לא ימצא את המקום, יוכל לשאול בדרכו אדם נוסף מדוע צריך ללכת איתו עד לשם?"

השיב להם רבי חיים עוזר: "וכי לא הבחנתם שהיהודי הזה מגמגם, כבד פה וכבד לשון והייתה לו בושה גדולה להציג את שאלתו בפני. אם לא הייתי הולך איתו יד ביד עד הרחוב, היה נאלץ להתבייש עוד פעם ועוד פעם כדי להשיג את מבוקשו. כדי למנוע בושה מיהודי שווה לעשות את הדרך שהלכנו עמו!"

כך הייתה ראייתם של גדולי ישראל את הזולת, להסתכל צעד אחד קדימה, ובעיקר להבין ולחדור לנפש הזולת.

זו הסיבה שהפרשה מתחילה דווקא בעבד עברי, השפל, הבזוי והמסכן כי רצתה התורה ללמדנו להתייחס לכל אדם באשר הוא אדם כיציר כפיו של הקב"ה. (אור דניאל)

פרשת משפטים מדברת רבה ככלה על עברות שבין אדם לחברו, ובעיקר בצוויים ואזהרות בנושאים הקשורים בפגיעה פיזית, נפשית ורגשית של זולתינו. בתחלה מביאה התורה בפרשתינו את דיני ארבעת הנזיקין, ויורדת לנושא של ענוי יתום ואלמנה, ושוב יורדת לנושא של הלואה: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (ופרש רש"י שתראה עצמך כאלו אתה העני) ועוד יורדת התורה לצווי של עקירת השנאה מהתגברות על רגש הנקמה בצווי של: "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וכו’, עזב תעזב עמו:" ובגמרא בבא מציעא (לב:) אמרו חכמינו זכרונם לברכה, אם יש אוהב המבקש לפרק ושונא המבקש לטעון יש להקדים את הטעינה כדי לכוף יצרו, הדבר מפליא שכן תמיד הפריקה קודמת משום צער בעלי חיים, ואלו כאן התורה שנתה את צורתה כדי לכוף יצר הנקמה, ולכן יטעון עם שונאו.

גדולי ישראל למדו אותנו, כיצד להתנהג עם הבריות, וגם לפעמים לותר על חומרות וסיגים כדי שלא לצער את הזולת, ומעשה היה עם הגאון רבי ישראל מסאלנט זכר צדיק לברכה, שהלך להתארח אצל תלמידו, ולפני הסעודה נטל ידיו בצמצום, הפך מנהגו לטול בשפע, כדאיתא בגמרא שבת (סב.) והתלמיד לא הבין מדוע דוקא בביתו אין רבו מהדר כמנהגו בכל מקום, בסעודה שאל את רבו בענוה, שתורה היא וללמוד הוא צריך, ומדוע לא החמיר לטול בשפע? ענהו הגאון רבי ישראל, שראה את המשרתת באה עם דליי המים בקשי רב, וכיון שהדבר גורם טרחה יתרה, אין מצוה להדר על חשבון הזולת.

מעשה אחר היה עמו, שהתארח בשבת אצל אחד מתלמידיו, ואחר גמר הקדוש צוה להגיש מיד את הדגים, וכשגמר נטל למים אמצעיים וצוה להגיש הבשר, ושוב סיים בזריזות, ובקש את הלפתן. אמר דבר תורה קצר, ובקש לטול ידיו למים אחרונים, התלמיד שלא הרגל לראות את רבו בכך, תמה אך שתק. כשסים הרב את ברכת המזון בקש לקרא למשרתת ובקש את סליחתה על שזרז אותה בעבודתה, אך להפתעת כולם היא הודתה לרב, ואמרה לו, שהיא תשמח אם בכל שבת ילחיצו אותה כך, משום שבכל ליל שבת ילדיה נאלצים להרדם בלא אכל, משום שהיא מגיע מאוחר כתוצאה מאריכות הסעודה של בעל הבית, מיד הביט רבי ישראל בפני תלמידו בעל הבית והוכיחו, שאין שום מצוה להדר כשהדבר בא על חשבון הזולת, וידוע שתמיד כששאלו את רבי ישראל מסלאנט על הדורים באפית מצות וכיוצא בזה, היה אומר כי ההדור הכי גדול הוא להזהר בכבוד הזולת. (כתונת פסים)

 

אם בגפו יבא בגפו יצא אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו (משפטים כא-ג)

תכלית האדם בעולמו היא להחיות ימיו אשר חי בתורה ובמעשים טובים, כמ"ש אצל

אברהם אבינו שהוא היה "זקן בא בימים", דהיינו שמילא כל יום ויום משנות חייו.

מפרש כ"ק האדמו"ר מבאבוב הרב נפתלי הלברשטאם זצ"ל בספרו "דברי נפתלי", שכוונת

הכתוב "אם בגפו יבוא" היא: שההולך בעוה"ז בלא תורה ומצוות, אין לו מה להביא איתו

לעולם הבא, לא מצוות ולא מעשים טובים, ויצא מהעולם הזה בלי שום כח וזכות. שנאמר

בגפו יצא. אדם כזה אוי לו מיום הדין ואוי לו מיום התוכחה שהיה ביריד ויכל להביא

מתנות (מצוות) יקרות בזיל הזול. ולהנות מזיו שכרם העצום.

וידועים דברי ה"אור החיים" (פר’ כי-תבוא) על הנאמר "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’

אלקיך" ואין טוב אלא תורה, שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות התורה היו משתגעים

ומתלהטים אחריה ולא יחשב להם כס וזהב והבלי העולם הזה כי מתיקות התורה כוללת

הכל. לכן יתבונן האדם וידע שחייו בעולם הזה משולים למלך שהנפיק מטבע שתוקפו פג

לאחר שנתיים. היעלה על דעת אדם שפוי להשתדל בצבירתן? כן האדם שנותיו קצובות, לא

לעולם יחיה, וזו כוונת הכתוב "אם בעל אשה הוא", (אם תהיה לו בעלות על התורה) אז "ויצאהאשתו עמו".

על כן ישתדל האדם בהאי עלמא לבדוק מעשיו ולהכין עצמו, כיון שאינו דומה ראייתו

השטחית לערך מעשיו ולימוד תורתו לדקדוק הקיים בעולם הבא. ומי שמעריך שכרם של

מצוות יחפש לרדוף אחריהם משל לאדם שמרים שק של אבנים על גבו ואם יאמרו לו שאלו

יהלומים והם נתונים לו במתנה אז השק כבר לא יהיה כל כך כבד כי הוא מעריך מה כוחם

על גבו והמצוות הם היהלומים.

מסופר על הרב הגאון יהודה צדקה זצ"ל, שיום אחד בשעות אחה"צ ישב על מקומו בהיכל

הישיבה והביט למטה. לפתע קרא אליו את אחד התלמידים, ממקורביו, ויאמר אליו: "הבט

נא אל קרני השמש הזורחת על רצפת ההיכל, הבט גם אל הצל הסמוך בריצפה, הבט ואמור

נא ההבדל בין שני המקומות?"

הסתכל התלמיד ומבלי לעמוד על כוונת רבנו ענה: "בצל נראית הרצפה נקיה מאוד… רק

בשמש מבחינים בגרגירי אבק ובכל שריטה קטנה…"

הוסיף גם הוא והסביר לתלמיד: "כך הוא במעשי אנוש… אדם מדמה לנפשו כי סיגל הרבה

מצוות ומעשים טובים, אבל לאחר מותו כשיבוא לעלמא דקשוט, יבדקו את כל המעשה

אשר עשה מול האור העליון האמיתי, שהוא הרבה יותר ולאין-ערוך מאור החמה…" ואז

יראו את אבק לשון הרע ואבק המצוות שנעשו לא לשם שמים אלא לשם שכר ולא עונש

אך בע"ה מתוך לא לשמה יבוא לשמה שזו היא עבודה אמיתית.

אומר רבנו ה"חפץ חיים" זצ"ל:

"שמעתי מגאון אחד שאמר: צריך אדם לחשוב ג’ דברים, א( שאין לו אלא יום אחד לחיות

- שלא יאמר ’יש לי עוד זמן’, כי אם יש רק יום אחד ינצלו היטב. ב( שאין לו אלא דף

גמרא אחד ללמוד – שלא ירפהו היצר בטענה ’כמה יש לך עוד ללמוד… כמה צריך אתה

עוד להשקיע…’ לא!!! אין לי אלא דף זה בלבד. ג( שהוא היהודי היחיד בעולם – שלא יאמר

’מאי נפקא מינה במעשיי? יש עוד הרבה יהודים המקיימים את העולם…! לא!!! בשבילי

נברא העולם."

וכך היא ההרגשה שצריכה להיות אצל כל אדם, שהעולם תלוי ועומד בזכות מעשיו, והעולם

יכול להיחרב בגלל עונותיו. ובכל מצוה ומצוה שהאדם עושה מכריע את הכף וכל העולם

תלוי באותה מצוה. ולא עוד, אלא שיחשוב בלבו שמצוה זו היא הנותנת לו חיים ובה תלוי

קיומו – כך נאסוף לנו סניגורים. אי-אפשר לבוא לעוה"ב לבד.

 

והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם (משפטים כא- ו)

אדונו מביאו אל האלהים, היינו לפני הדיינים, לפי שיש להועץ עם אלו שמכרוהו לו ולבקש מהם רשות. והם נותנים עצה לעבד שיצא לחפשי, שמסבירים לו שזוהי טובתו. הן לגופו והן לנפשו, שיהיה חפשי לנפשו בלי אדון לראשו. ובכך יהיה לו יכולת לעבוד את השי"ת ולעסוק בתורה ובמצות. שכן בהיותו עבד לאחרים, אינו ברשותו לקיים התורה ולהתפלל בזמן.

ועוד טעם יש למה הוא צריך להמלך בבית דין שכן יתכן שהוא גנב משני אנשים, אם כן עכשיו בסופם של שש השנים, לפני שיוצא לחרות, צריך האדון למסור אותו לרשות בין דין שיחזרו וימכרו אותו לעוד שש שנים בגלל הגנבה השניה שגנב.

והוא הולך בעצמו לבית דין. אבל אם הוא עומד על דעתו שאינו רוצה לצאת לחפשי, אז מביאו אדונו אל הדלת בצד המזוזה. ורצע, שינקוב האדון את אזנו הימנית במרצע, או בכל דבר שמנקבים בו. ובכך יעבוד אותו לעולם. ר"ל עד שנת היובל, אחת לחמישים שנה, היינו אחרי ז’ שמיטות, היינו מ"ט שנים, והשנה החמישי היא שנת יובל. שבא יוצאים כל העבדים לחירות אע"פ שאדונם קנה אותם שנה אחת קודם ומכיוון שהעבד החליט להיות עבד של עבדים וזה דבר שימנה ממנו לעסוק כרצונו בתורה. ולכן האוזן הזאת ששמעה בהר סיני את התורה תירצע ותזכור מי הוא הבעל הבית האמיתי שהעולם כולו.

וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים (משפטים כא-ז)

איש זה קודשא בריך הוא כדכתיב איש מלחמה, בתו זה הנשמה בת מלך פנימה, לאמה זה

הגוף לא תצא כצאת העבדים שלא תצא מן העולם הזה בבגדים מלוכלכם כמו העבדים

שיש להם בגדי עבודה המלוכלכות זה מראה סימן שמחזיקים בו החיצונים רחמנא ליצלן,

וזה שאמר הכתוב תמיד יהיו בגדיך לבנים, על ידי שעוסק בתורה ובמצוות ולא נותן הזמן

לבטלה להבלי העולם הזה, בכסף, אשה, כבוד. כי כל זה לא מלוים לאדם כמו שהביא בספר

כסא רחמים, משל לאדם ששלח המלך אחריו שליחים להזמינו לדין, והיו לו ארבעה

אוהבים, שלושה מצויים אצלו בכל עת וזמן, והאחד אינו מצוי אצלו אלא לפרקים, שלח

אחר האהוב הראשון ואמר לו: המלך שלח אחרי, ואני מפחד, תבוא עמי, אמר לו: הן אני

קורצתי מחומר איני יכול לבוא אלא עד שער החיצון, שלח אחר האהוב השני ואמר לו:

המלך שלח אחרי ואני ירא ללכת לבדי, תבוא עמי, אמר לו: אין לי פה להשיב, ואני ערל

שפתים, ובשביל שאנחנו אוהבים אני נותן לך מלבושים נאים שיהיה לך כבוד אצל המלך,

כמו שכתוב כבוד האדם בלבושו, ואף על פי שאני חושש ששוטרי המלך ופרשיו יקחו ממך

באמצע הדרך את המלבושים הנאים על כל פנים אני נותן לך אותם. שלח אחר האהוב

השלישי, השיב לו: הן אני עץ יבש, אין לי מלבושים ואין אני יכול לבוא לחצר המלך וכל

שכן בחדר המלך, אמר בלבו אם כן הן אני נשארתי לבדי ועלי ללכת יחידי. כשהוא הולך

בדרך פגע בו האהוב הרביעי שנמצא אצלו לפרקים, שאל אותו, ידידי לאן אתה הולך? אמר:

לפני המלך, אמר לו: ולמה אתה הולך לבדך, ויש לך שלושה אהובים קרובים אליך ומצויים

אצלך יומם ולילה? אמר לו: כל אחד ואחד נתן לי תשובה אחרת, אמר לו ולמה לא שלחת

אחרי? אמר לו: נתבישתי ונכלמתי, מפני שלא היית מצוי עמדי בכל עת, ונשאתי קל וחומר

בעצמי, אם אלו שהיו תמיד מצויים אצלי ומסרתי נפשי עבורם אמרו לי כך כל שכן כבודך

אמר לו האהוב הרביעי, אפילו הכי אין אני עוזב אותך ואבוא עמך לפני המלך ואמליץ טוב

בעדך וכו’.

הנמשל, אדם מצטער בעולם הזה ובונה בתים ועליות מצוירות ומרווחים, ונותן נפשו בכפו

להביא לחם ומזון לאנשי ביתו, ובסכנת נפשות מקבץ ממון בימים ובלילות, ואם במקרה

לפעמים יש לו פנאי שעה או שעתים אזי יושב ולומד תורה. ביום המיתה המלך שולח

אחריו, הינו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, אז האדם אומר לבני ביתו תעשו לי

טובה תבואו עמי לפני המלך תמליצו בעדי להצילני, אומרים אנחנו באים עד החצר

החיצונה, רצה לומר עד פתח הקבר אנחנו יכולים לבוא, ואנחנו עפר מהאדמה הן אנו קרוצי

חומר ואין אנחנו יכולין לבוא לפני המלך הגדול והנורא, ועוד מתחנן לכספו ולממונו משיבין

הן אני ערל שפתים, אפשר יקחו ממני כדי לקנות בית הקברות ותכריכין ללבוש לפני המלך

ומי יודע אם הוא ביושר ואינו בגזלה וחמס, בגנבה או בשקר ומרמה, ואם קונים בכסף

הבא מגזל ומחמס בודאי פושטים התכריכין מעליו המשחיתים והמקטרגים ומלאכי חבלה

האכזרים, ונשאר בערם ובחוסר כל, ואחר כך אומר לבתים ועליות, אנכי טרחתי הרבה

לבנות אתכם בציורים נאים ואתם אהובים ומזומנים אצלי בכל עת ושעה ובכל יום,

אומרים לו, הן אנחנו עץ יבש, וכשהולך לקבר באה התורה אצלו ושואלת אותו לאן אתה

הולך? אומר, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, לתת דין וחשבון, אומרת לו: למה

לא שלחת אחרי? אומר לה, אוי לו מעלבונה של תורה שלא היה לו פנאי ללמוד כל הימים,

ולמדתי שעה אחת או שעתים בשבת, אומרת לו: אפילו הכי בהתהלכך תנחה אותך ובשכבך

תשמור עליך והקיצות היא תשיחך, וזה שכתוב אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף

להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר זו תורה הקדושה וכתיב

והלך לפניך צדקך וכו’. (אהבת חיים)

וכי ימכר איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים (משפטים כא-ז)

באותו זמן היה נוהג דין זה שאם אדם העני באופן שלא נשאר לו לא קרקע ולא מטלטלין ולא בגד על בשרו, שהיה מוכרח למכור הכל ונשאר בעירום ובחוסר כל מחמת מזונותיו, אם היתה לו בת קטנה פחותה מבת י"ב שנה ומכר אותה לאמה כדי להחיות נפשו, המכירה קיימת. והיא הנקראת אמה העבריה. ויש לו רשות לעשות כן כיוון שהוא עני מרוד באופן שאמרנו לעיל. אבל כל זמן שיש לו שום דבר. בין קרקע ובין חפץ, אין לו רשות לעשות כן.

עכשיו מודיענו הכתוב שאם ימכור איש את בתו לאמה, זה שקונה אותה מצוה עליו לקחתה לאשה בנשואין, ואינו רשאי להשאירה כך ברווקותה לעבוד לו, שמא יזנה עמה. ואף לא תצא כצאת העבדים הכנענים שיוצאים בשן ועין, כפי שנבאר להלן בפי"א שזה נאמר רק בעבדים כנעניים אבל זו שהיא עבריה, צריכה לעבוד את אדוניה שש שנים או עד היובל. ואם פגע בתוך הזמן היא יוצאת לחירות. למשל, אם פגע יובל בתוך שש יוצאת לחירות אע"פ שלא השלימה שש. ואם הוציא לה עין או שן, הוא משלם לה ממון כפי הערך, אבל אינה יוצאת לחפשי. וגם זה מתוך מידת הרחמנות שחמל הקב"ה עליה ועל אביה שהיה לו הכרח למכור אותה, לכן ציותה תורה שהקונה אותה ישאנה ויחזיק אותה כעקרת בית ולא כאמה.

אם רעה בעיני אדניה אשר לו יעדה והפדה, לעם נכרי לא ימשל למכרה בבגדו בה (משפטים  כא-ח)

אם לא מצאה חן בעיני אדוניה ואינו רוצה לישאנה, הוא צריך לעשות דבר שתיפדה שיסייע בדבר ע"י גרעון כסף, שיוריד השכירות של הזמן שעבדה. למשל קנה אותה בששים דינרים, ובהיותה ברשותו עבדה שתי שנים, אנו אומרים לו: והרי היא היתה עתידה לצאת לסוף שש, שהתורה אסרה לעבוד יותר משש, כדין עבד עברי, אם כן הסכמת לקנות עבודתה בעשרה דינרים לשנה. עכשיו שעבדה לך ב’ שנים אתה צריך לנכות עשרים דינרים, וטול מ’ דינרים ושחרר אותה וזוהי מצות עשה המוטלת על האדון לסייע בפדיונה באופן שתוכל לצאת. ואינו יכול טעון לא אשחרר אותה, אלא תעבוד אותי כל שש השנים. אז שישלם לו מה שהפסיד הכסף שהשקיע בה, שהרי אם לא היה קונה אותה היה משקיע כספו בשום עסק בשום עסק והיה מרויח. טענות כאלו אינו יכול לטעון, לפי שצוה הקב"ה על בריותיו לעשות חסד זה עם זה.  ובפרט עם זו שאביה הגיע למצב כזה שהיה אנוס למוכרה, ובודאי ראויה היא לרחמים מרובים.

לעם נכרי לא ימשל למכרה בבגדו בה אינו רשאי למכור אותה לאיש אחר אחרי שבגד בה ר"ל שוב אי אפשר למכור את הבת הזאת, לא האדון ולא האב. האדון אינו יכול למוכרה כיון שבגד בה, שלא רצה לישא אותה לאשה. שכבר בארנו שמצוה יש בדבר,ומפני שלא רצה לקיים המצוה, אין לו רשות למוכרה. וגם האב אינו יכול למוכר אע"פ שהיא קטנה פחותה מי"ב שנה, כיון שבגד בה שמכרה לאמה, שבודאי אכזריות גדולה יש בדבר, והיה צריך לסחוב אבנים ובלבד שלא למוכרה. ופעם אחת הותר לו, אבל שוב אין לו רשות על בתו.

 

וגנב איש ומכרו מות יומת (משפטים כא-טז)

בספר "תנועת המוסר" מובא סיפור על מסירותו הנפלאה של רבי ישראל סלנטר להצלת ילד מידי שוביו:

בזמן עלות ניקולאי הראשון על כסא המלוכה ברוסיה השתנה היחס ליהודים לרעה. גזירות רבות ניתכו עליהם. באותה תקופה נגזרה גזירת "הרקרוטים" האכזרית. הרוסים היו חוטפים ילדי ישראל ומוסרים אותם למלכות לשם עבודת צבא ממושכת.

בחלקה של העיירה סלנט נפלה הגזירה לתת ילד אחד לצבא עיני ראשי הקהל התחילו לפזול לעבר משכנות הדלים כמנהג הימים ההם. באותם ימים נקלעה לסלנט אלמנה עניה, שהיתה מחזרת על הפתחים ומנגנת בתיבת נגינה כמקובל בסביבה ההיא היא הלכה בלויית בנה הקטן, שהיה אוסף את הפרוטות שהיהודים היו זורקים לה, ממוני הקהל חטפו את הילד מידי אמו, שינו את שמו לשם אחר מילדי המקום ורשמו אותו לעבודת הצבא לשם מילוי חובתם למלכות. זעקות האלמנה העניה הרקיעו שחקים. דעתה נטרפה עליה, היא התרוצצה מבית לבית, דפקה על דלתות גבאי העיר, אך ללא הועיל.

באותו זמן הגיע רבי ישראל לסלנט לביקור לשבת. האשה בראותה לפניה איש נשוא פנים נפלה לרגליו והתחננה שיציל את ילדה. ר’ ישראל הקשיב לסיפור דבריה, הרגיע אותה וביקשה לבוא לאחר שבת. בליל שבת ובשת בבוקר, הלך ר’ ישראל לבית הכנסת להתפלל ולא דיבר עם איש מאומה בענין זה. אחרי תפילת שחרית, באו כל נכבדי המקום לאכסנייתו של רבי ישראל לקידוש. אחרי שקידשו על היין, קם פתאום ר’ ישראל ממקומו בקצף נורא והתחיל לנזוף במסובים ולכנותם בשם רוצחים וגונבי נפשות. בהיותו מכיר את ראשי הקהל, פנה לכל אחד באופן אישי. לאחד אמר "הרי צדיק אתה וקושר את מטפחתך על הצואר בשבת, כדי לא לטלטל אף במקום עירוב, ואילו לעבור על הפסוק: "גונב איש ומכרו מות יומת" לא איכפת לך?" לשני אמר "הרי אתה מחזר אחרי מיצוות ומדקדק בקלה כבחמורה, ואילו למסור נפש מישראל לשמד מותר?" לשלישי אמר: "הרי אתה מדקדק במצה שמורה באתרוג מהודר, ואילו לעבור על הלאו: "כל אלמנה ויתום לא תענון", שיש עליו מיתה בידי שמים, אין אתה חושש?" וכן לרביעי וכן לחמישי. הקהל נדהם ונבהל מפניו ולא יכלו לפצות פה לענות לו. ר’ ישראל קפץ ממקומו כאילו הכישו נחש, ותוך זעקה מרה שאסור להימצא בחברת רשעים עזב בבהלה את הבית ובאמצע יום השבת עזב את העיר.

השמועה עברה מבית לבית. נזיפתו הצורבת של ר’ ישראל, גאון וצדיק הדור, ובריחתו מהעיירה העליבה אותם עלבון נוקב ויורד עם תהום הנפש. גם ראשי הקהל, האחראים לחטיפה, הכירו בחטאם והחליטו לשחרר את הילד החטוף ולפייס את ר’ ישראל, אולם, לא נמצא איש בכל העיירה שהיה לו העוז ללכת בשליחות זו ולהסתכל בפניו של ר’ ישראל עד שר’ אליהו מקרטינגה, שהיה באותו מעמד, קיבל זאת על עצמו. אחרי חיפושים רבים הוא מצא את ר’ ישראל מהלך בין ההרים שבתחומי העיר שקוע במחשבות נוגות. אחרי שגילה לו ר’ אליהו ששחררו את הילד החטוף נאות ר’ ישראל לשוב העיר.

מסופר שכאשר בטלה גזירת הרקטורים ושוב לא חטפו את  ילדי ישראל לצבא הצאר הרוסי, שמח רבי ישראל שמחה גדולה מאד. שמחתו על ישועת ה’ והצלתו היתה כה גדולה עד שהוא גער בתלמידיו על שלא ברכו את ברכת "הטוב והמטיב" בשם ומלכות (מורשת אבות).

רק שבתו  יתן ורפא ירפא (משפטים כא-יט)

 דרש רבי ברוך מרדכי, שבתו זו שמירת שבת, רק אם ישמור האדם שבת, ירפא אותו הקב"ה מכל תחלואיו, מכאן אמרו "שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא"…

מעשה! באחותו של הגר"א שחלה בנה והגיע עד שערי מות, ר"ל באה לפני אחיה הגאון, ודמעתה על לחייה בבקשה שיתפלל עבורו, אמר לה כן אעשה אחותי השם יתברך ישלח לו רפואה שלמה חזרה ואמרה: אבל אחי יקירי הרופא כבר אמר נואש לחייו!

כך אמר הרופא נענה הגר"א אבל לא כן אמרה תורתנו הקדושה! התורה אמרה: "ורפא ירפא" מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות "לרפא בלבד ניתנה הרשות לרופא", אבל לומר נואש לחייו אין לרופא רשות, לכי איפוא לשלום, ואל תתיאשי מן הרחמים והחותך חיים לכל חי ירפא את בנך ברפואה שלמה במהרה (אמרי חן).

ורפא ירפא כך הוא סדר הרפואה בישראל "בורא רפואות נורא תהילות אדון הנפלאות" ראשית כל לבקר אצלך רופא, ולקבל תרופות, "בורא רפואות" ואח"כ "נורא תהילות" לומר תהילים, ולבקש מעושה נפלאות לבדו, יעשה נס וירפא אותו מחליו, "אדון הנפלאות".

ורפא ירפא (משפטים  כא-יט)

כל מיני צער הבאים על האדם הם מן השמים ואפילו חירופים וגידופים מכוונים מהשמים. (החפץ חיים).

הגמרא (ב"ק ה): דברי רבי ישמעאל אומר: "ורפא ירפא", מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. למרות שהחולי הגיע מידי שמים אך נתן הקב"ה היתר לרופא לרפא את החולי. אך חס וחלילה אל יבעט בייסורים, כפי שאומר הגאון מוילנה: "אלמלי  הייסורין לא היינו מוצאים ידינו ורגלינו ביום המשפט".

את הפסוק "רבים מכאובים לרשע והבוטח בה’ חסד יסובבנהו" (תהילים לב), היה מפרש הגר"א מוילנה עפ"י משל מעולם הרפואה .

לפנים נהגו להשתמש בסמי רפואה חריפים לחולי מעיים, ואעפ"י שהסמים היו מלוחים ומרים, מ"מ לא היו שמים לב למרירות, והחולה היה סובל דומם את המרירות, ובלבד שיתרפא ממחלתו. אולם במשך הזמן מצאו דרך להקל על סבלם של החולים והיו עוטפים את הסמים במעטה דק (קפסולה בלע"ז), ובולעים את התרופה בלי לחוש במרירותה.

כן הדבר בייסורים. "רבים מכאובים לרשע" – כאשר באים על הרשע ייסורים, הוא חש במלוא מרירותם וצועק מתוך צערו. אולם כאשר באים ח"ו ייסורים על הבוטח בה’, אזי – "חסד יסובבנו", הייסורים מתעטפים במעטה של חסד, ושוב אין מורגש כלל טעם המרירות.

ומכאן יש ללמוד יסוד חשוב בהתייחסות האדם לייסורים. לעיתים שומעים אדם שאומר "נשבר לי מהחיים" אם זה בענייני גשמיות ואם בענייני רוחניות, טעות חמורה לחשוב כן, עליו ללמוד ממעשי ה’ יתברך שנאמר "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", כשם שהשמש שוקעת ולמחרת שוב זורחת, כך אם אתמול לא הצלחנו ויצר הרע התגבר עלינו, היום אנו נתגבר עליו בע"ה, וכן אם אתמול היה יום עצב חלילה, היום זה חיים חדשים ותהיה רק שמחה. כי העבר אין, והעתיד הוא עדיין, וכעת נבטח בהקב"ה ותשועת ה’ כהרף עין (האדמו"ר מקוצק).

מסופר על האדמו"ר מצאנז זצ"ל, שאשתו ועשרת ילדיו וכל קרוביו נספו בשואה רחמנא ליצלן. וכשעלה לארץ לבדו ערירי, לא היה בעצבות אלא התאמץ מאוד להיות בשמחה. ראשית, התחתן ובנה את ביתו והביא שוב ילדים לעולם, גם יזם את הדף היומי הידוע, והקים קריה חדשה על שמו וגם הקים גמ"ח ענק, ואת בית חולים "לניאדו" בנתניה.

כמו"כ האדמו"ר מבעלז זצ"ל עשה פעולות רבות על אף שאיבד את בני משפחתו, ואמר שזו התשובה לנאצים ימ"ש שיבואו ויראו מה יצא מכל העינויים שלהם, "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א’ יב).

יהודים רבים התגברו על קשים גדולים למען קדושת ה’ כדרך אבותינו, ולמעשה זוהי אחת הסיבות שליהודי קוראים יהודי ולא ראובני או זבולוני וכו’ משום שכולם נקראים על שם "יהודה" שהייתה בו מידת ההתחדשות בכל מצב, ולכן ליהודי לא שייך מוג של יאוש בעולם. ומכאן עלינו לדעת כי כל חולי או צער הבאים על האדם הם מן השמים והבוטח בה’ חסד יסובבנהו.  (אור דניאל)

כל המקבל עליו עול תורה מורידים ממנו עול מלכות ומאריכים ימיו ושנותיו

 

מעשה שהיה: סיפר לי תלמיד חכם גדול, כי הוא סובל ממחלה מסויימת שכל אימת שהוא נתקף בה, הוא במצב מאוד מסוכן, והוא זקוק מיד לרופא. פעם אחת חש בהתקף כזה בליל שבת ובקושי רב ניגש לטלפון והתקשר לרופא שלו, וזה ענה לו שהוא מיד בא אליו.

אבל לפני שהרופא הניח את שפופרת הטלפון, שאל את החולה: בעצם, מנין לך מספר הטלפון שבו התקשרת אלי, הרי אין אני בביתי עכשיו, כי אם בביתו של חולה אחר?…

מסתבר, כי החולה חייג מספר מוטעה, אבל משמים סיבבו כך שיחייג מספר לא נכון, ובדיוק היה זה מספר הטלפון של החולה האחר, שבביתו נמצא הרופא באותה שעה, כי אם היה מחייג את המספר הנכון – הוא לא היה מוצא את הרופא.

בזה הראו לו משמים כמה רוצים להציל אותו, וזהו הלקח שיש ללמוד ממקרה כגון זה. הקב"ה יכול לסבב שלא יקבל התקפה בכלל, אבל רצה להראות לו כמה הוא חביב בעיניו, שהוא עושה נס כדי להצילו.

אותו רעיון מצאתי בסיפור נפלא אחר, שהתרחש באחד מימי המלחמה בירושלים, בשנת תשכ"ז. הדבר התרחש בשני מקומות, בשכונת אחוה ובשכונת בתי נייטין. חיילי הלגיון הירדני המטירו פגזים על ירושלים, ומתוכם נפל פגז אחד על בלון של גז וכתוצאה מכך פרצה שריפה, ואחר כך נפל עוד פגז על דוד מים, הדוד התפוצץ והמים שפרצו מהדוד כיבו את השריפה…

ואמרתי על זה, כי הפשט הוא כך: אם הקב"ה היה רוצה שלא תהיה שריפה, יכול היה לעשות שלא תהיה, אבל הקב"ה רצה להראות לאנשים כמה חביבים הם אצלו, ואז עשה שיפלו שתי פצצות, האחת תגרום שריפה והשניה תכבה אותה, כנאמר: "מחצתי ואני ארפא" (דברים לב, לט)

וכי יריבן אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה. רק שבתו יתן ורפא ירפא (משפטים כא,יח-יט)

כשאנשים יריבו זה עם זה, והכה אחד את חברו באבן או באגרוף ולא מת מזה אלא נפל למשכב ונתבטל ממלאכתו, כשאירע כן לוקחים אותו ונותנים אותו בבית האסורים שנראה מה יהיה בסופו של המוכה. אם ימות מחמת אותה מכה, הורגים את זה שהכהו. אבל אם יקום ממיטת חוליו והתהלך על רגליו ברחוב בריא שהוא בכוחו, משחררים אותו מכלאו. ואע"פ שמת המוכה אחר כך, אין מענישים כלל את המכה, שמכיון שהמוכה עמד ממיטתו אנו תולים מיתתו בטעות שטעה באורח חייו, שהוא עצמו גרם שנפתחה המכה לאחר שכבר הביא, ולכן אסור להורגו. ולפיכך אומר כאן הכתוב ונקה המכה. שהרי יש לשאול, מאחר שעמד ממטתו והתהלך ברחוב ודאי נקי זה שהכהו, ולמה היה עולה על דעתנו להורגו בגלל מכה שנתן לחברו, ונקה המכה למה לי. אלא הכוונה שצריכים לשימו בכלא כדי לבדוק הדבר אם מכתו גרמה ימיתתו, יומת ואם יבריא ויהלך בחוץ, יזכוהו.

רק שבתו יתן, ישלם רק בטלתו. ורפא ירפא, למשל, אם ע"י המכה חתך ידו, הוא צריך ליתן לו דמי ידו, כפי שנבאר להלן בפי"ב. ומלבד זה הוא צריך לשלם לו מה שנתבטל ממלאכתו, שעכשיו אינו  יכול לעשות שום מלאכה מחמת המכה. וכן צריך ליתן לו ריפוי, מה שנתן לרופא שירפא אותו, ויחזיר בשרו לאיתנו. ואע"פ שהוא עצמו רופא, הוא צריך ליקח רופא אחר, לפי שאין רופא יכול להוציא צער עצמו, ואינו  יכול לומר לו תן לי כסף ואני ארפא את עצמי. וכן אם המכה רופא, אינו יכול לומר אני אהיה רופאך ואתן לך תרופה שתתרפא בה בלא שכר, אלא צריך ליתן ביד בית דין השכר שלוקח הרופא שאם נוטל שכר הוא בודק יפה את החולה ומשתדל לרפאותו (מעם לועז)

וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט….אם יום או יומים יעמוד לא יקום (משפטים כא, כ-כא)

אם הוא מכהו בשבט הרי זה סימן, שכל כוונתו היא רק להוכיחו ולהטיבו (שבט מוסר), ולכך יש לו הזכות. לפיכך הדין הוא, כי "אם ועם או יומים יעמוד לא יוקם", אבל אם מכהו בחרב או באבן, הרי זה סימן שהוא עושה זאת מתוך כעס או נקם, ואז אפילו אם העבד חי שנים רבות לאחר מכן בא האדון על עונשו (אור החיים עפ"י שיטת הרמב"ם לוקט ממעינה של תורה).

וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפללים ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש (משפטים כא, כב-כג)

ראובן ושמעון שהתקוטטו זה עם זה ובאה אשה להפריד ביניהם ולהשקיט הריב והרים ראובן ידו בכוונה להכות את שמעון, ובמקום להכות אותו נתן מכה לאשה והיתה מעוברת ויצאו ילדיה, שגרם לה שתפיל. בין אם היה ולד אחד ובין אם היו שנים בכרס אחד, והפילה מחמת המכה. ענוש יענש ראובן, והוא צריך לשלם כפי שיקבעו בית דין שמשערים כמה היתה שוה אשה זו אילו נמכרה לשפחה בהיות מעוברת, שבודאי שפחה מעוברת שוה יותר מפני הולדות שיוולדו. וסכום זה של מעות מוציאים בית דין מידי ראובן ונותנים לבעל האשה הזאת שהפילה מחמת המכה.

ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש. אם מתה האשה מחמת מכה זו, הורגים לראובן בסייף שכן משפטו, נפש תחת נפש, אבל אם רק הפילה ולדותיה אינו חייב מיתה, אע"פ שהולדות מתו מן המכה הזאת, שכבר בארנו בפרשת בראשית ולעיל בפרשת שמות, שרק לגבי בן נח יש חומרא זו שהוא חייב מיתה גם על הריגת עובר במעי אמו. אבל ישראל אינו חייב מיתה אלא אם יצא העובר לאויר העולם.

ובפסוק הזה נחלקו חכמים עם ר’ שמעון, שהם אומרים שכונת הפסוק כפי שבארנו, שאם האשה מתה מחמת המכה חייב ראובן מיתה. אבל ר"ש סבור שאינו חייב מיתה, כיון שכונת רואבן  היתה להרוג את שמעון שעמו היה מתקוטט, ולא נתכוון להרוג את האשה שנאמר נפש תחת נפש, שחייב לשלם ממון עבור האשה, מלבד הכסף שהוא חייב לשלם עבור הולדות.

וזהו שחייב  לשלם ממון עבור הולדות, דוקא כשנתן לה המכה בכרסה, מקום העיבור. אבל אם נתן לה מכה בראש או בשאר מקומות שבגוף, אע"פ שהפילה מחמת אותה מכה פטור ואם היתה מעוברת מבעלה הראשון ונתאלמנה או נתגרשה ונישאה בשניה, הכסף לאשה ולא לבעלה. ולכן נאמר ונגפו אשה הרה. שבתיבת "הרה" מרומזים שני דינים. האחד שאינו חייב אלא אם כן הכה אותה במקום ההריון, הבטן. וכף שהכסף שייך לבעל האשה ומכאן שאם אינה מעוברת מבעל זה הכסף לעצמה, ואין לבעלה זכות בו. ולכן נאמר ויצאו ילדיה ולא נאמר ויצאו הילדים, להורות שפעמים היא לוקחת הכסף ולא בעלה.

 

עין תחת עין (משפטים כא-כד)

תניא עין תחת עין ממון. ויש לומר כי דבר זה מרומז במקרא, שהיה צריך לכתוב עין בעין, וכתוב "תחת", לרמוז שהעונש הוא תחת עין מה שאחורי האותיות של עין אחרי ה"עין" הוא פ’ אחרי "יוד" בא "כף" ואחרי "נון" באה סמך", ועולה אותיות "כסף", וזה הפירוש, אם היכה את עינו, יתן "תחת עין" שזה כסף. (הגר"א).

ואם שן עבדו יפיל (משפטים כא-כז)

 לחפשי ישלחנו תחת שינו מה הטעם שעבד כנעני יוצא לחירות בשן ועין? לפי שהעבדות באה לו מקללתו של נח לבנו חם, והנה חטאו של חם היה בעינו "וירא חם אבי כנען" ובשינו "ויגד לשני אחיו בחוץ" (אמרי חן).

 

ואם שור נגח הוא מתמל שלשם  והועד בבעליו  ולא  ישמרנו והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת (משפטים כא-כט)

ואם שור נגח הוא, ר"ל שכבר נגח בני אדם ג’ פעמים והרגם. והתרו בבעליו, ועכשיו הרג אדם, שנגחו בקרניו או שנשכו בשיניו או שנתן לו מכות ברגליו, השור יסקל, כפי שאמרנו קודם, שבשרו אסור בהנאה, ומלבד זה גם בעליו  יומת. ר"ל שהוא חייב מיתה בידי שמים, והקב"ה ינקם ממנו שימות לפני זמנו, שלא נתן לבו להשגיח על שורו, אע"פ שידע שהוא רע ומזיק ונגחן, ולא ימות על מטתו כדרך כל בשר, אלא יהרג בידי בשר ודם לפי המקרה שיזמן הקב"ה, או שיבואו שודדים ויהרגוהו או שיפול במלחמה, הכלל מיתתו תהיה משונה כפי שמת האיש ששורו נגחו. אבל אין רשות לבית דין להורגו, שהרי סוף סוף לא הרגו הוא בידים, אלא זה יעשו, ישיתו עליו כופר פדיון נפשו.

כי יגנוב איש…ואם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים (משפטים כב-א).

מעשה באחד הימים שכר רבי יוסף זודל מסלנט עגלון יהודי, כדי שהלה יוליכו בעגלתו אל העיר הגדולה, שם התקיים "יום השוק".

בדרך עברה העגלה ליד שדה השייך לנכרי. ראה העגלון ערמת שחת קצורה נחה בלב השדה. הביט ימינה ושמאלה, וכשנוכח שאיש אינו מבחין במעשיו עצר את העגלה. חיש קל ירד הימנה, וכשבידו שק גדול ניגש אל ערמת השחת והחל למלא את שקו.

"רואים! רואים!" קרא רבי יוסף זונדל בקול גדול.

נבהל העגלון ושמט באחת את השק מידיו. חיש מהיר רוקנו מתכנו וכהרף עין שב אל העגלה והמשיך בנסיעה.

כשחזרה אליו שלותו הביט העגלון לצדדים, לראות מי זה שהבחין במעשהו, אך לתמהונו הרב לא ראה נפש חיה.

"רמית אותי!" הטיח ברבי יוסף זונדל.

"חלילה וחס", הזדעזע הרב. "את האמת לאמיתה אמרתי לך היה מי שראה אותך!"

"מיהו אפוא?" התרתח העגלון, "הן אינני רואה איש בכל הסביבה!"

"אמנם בכל השדה הנרחב אין איש", השיב רבי יוסף זונדל, "אך שם למעלה", המשיך והרי עיניו למרום, "יש עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים…" (מעשיהם של צדיקים

אם במחתרת ימצא הגנב והכה  ומת, אין לו דמים אם זרחה השש עליו דמים לו שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו (משפטים כב, א-ב)

אם במחתרת ימצא הגנב, בשעה שהיה עוסק בחפירת הכותל וחתירתו, כדי להיכנס בפנים לגנוב.. או בגג או בחצר או בכל פינה אחרת של הבית, ועמד בעל הבית עליו והרגו ומת הגנב. אין על בעה"ב אשמה של שפיכות דמים עליו, כיון שהגנב כבר נקרא מת  ולא חי, ולא נחשב שהרג את הנפש. וטעמו של דבר, מפני שידוע שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, וכשרואה שגנב בא ליטול ממונו לא יעמוד באפס מעשה. ודבר זה יודע הגנב, ועל דעת כן הוא בא ואומר בדעתו: אם הבעל הבית ישמיע קול צעקה אקום עליו ואהרוג אותו כדי שאוכל לקחת את ממונו ולרוקן ביתו. נמצא שכונתו להרוג. לכן נתנה התורה רשות ואמרה הבא להורגך השכם להורגו, ואם קדם בעל הבית והרג את הגנב עשה טובה גדולה. והוא הדין אם קדם אחר והרגו, שאין בזה הבדל בין בעל הבית לאחר. ואפילו אם זה בשבת מותר לו להורגו, בכל אופן שהוא יכול, כיון שהוא רודף, שהרי הוא רודף אחר חברו להורגו וליטול את מעותיו, ולכן דמו מותר

אם זרחה השמש עליו דמים לו. אם זרחה השמש עליו, היינו שהדבר ברור כשמש שהגנב הזה יש לו שלום עמך, וברור בעיניך שהוא לא בא לשם הריגה. למשל אם הבא לחתור בבית בנו, שידוע הדבר שרחמי האב על הבן ואינו בא על עסקי נפשות, אם בא אחד והרגו חייב מיתה, כיון ששפך דמים. שגנב זה לא בא להרוג אלא ליטול ממון. שלם ישלם. שכל הבא לגנוב אינו חייב מיתה, אלא שלם ישלם הגנבה. (מעם לועז).

פוקד עוון אבות על בנים (משפטים כב-ה)

השם יתברך מחסיר ומקטין את עוון האבות בגלל הבנים (פוקד מלשון ולא נפקד ממנו איש). אם יש להם בנים טובים, מוחל הוא להם העוונות בזכות הבנים, ברא מזכה אבא.

כד משלמין בניא למחטי בתר אבהתהון (תרגום אונקלוס). כלומר שהם משלימים, גומרים מה שהתחילו אבותיהם, אם האבות התחילו להתרופף בדת, ולעשות קצת תיקונים בדת, הרי הבנים משלימים את המלאכה, הם עוקרים מן השורש, הורסים ומחריבים עד היסוד. (וידבר משה).

 

מכשפה לא תחיה (משפטים כב-יג)

ודעו שאין ממשות בכשפים, ולא יוכלו לעשות שום נזק לאחרים אלא אם כן נגזר מן השמים שאותה רעה צריכה  לבוא על אדם זה בין כך ובין כך. אבל אם האדם כשר אין לכשפים שליטה עליו. ומכל מקום אסרה התורה את הכשפים, וכן ציותה להרוג המכשף, כיון שעבר על מצוות השי"ת והביא רעה על אדם בזמן שעדיין לא הגיע זמנו לבוא. ומכיוון שישראל בהיותם משועבדים במצרים ידעו חכמה זו, שהרי שם מקום של ריבוי כשפים בא הכתוב כאן לאסור הכשפים.

ורבינו משה בן מימון אומר שכל מיני הכישוף הם הבל הבלים ודברי שקר שעובדי העבודה הזרה הקדמונים בדו אותם מלבם כדי למשוך האנשים אחריהם. וכיון שעם ישראל עם קדוש הוא ונכון, אסר עליהם  הכתוב, הכשפים, שלא ימשכו אחרי ההבלים האלו, ואל יעלה בדעתם שיש בהם ממש, כפי שנאמר: כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל (במדבר כג). ר"ל שהנחש והקסם אינם נאים לאומה הישראלית. וכל המאמין בדברים אלו וחושב בלבו שהם אמת, ושיש איזו חכמה בהם אלא שהתורה אסרה אותם, הרי זה סימן לחסרון דעתו. אבל אלו החכמים מכירים ויודעים שאין כל ממשות בהם. וזה שאסרה אותם התורה לפי שבני אדם מאבדים זמנם עליהם במקום שיעסקו בענייני היהדות.

כי תצא אש ומצאה קצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה (משפטים  כב-ה)

כי תצא מי שמדליק אשר בתוך שדה חברו ויצאה אש ואפילו מעצמה, ומצאה קוצים ונסתבכה בהם עד שנשרפו, או שנשרפה השדה עד כדי כך ששוב אינה ראויה לחרישה, ולזרוע בה, שלם  ישלם המבעיר את הבערה, כיון שהוא הביא את הנזק, ואפילו אם הדליק את האש בתוך ביתו ויצאה האש ונסתבכה בקוצים וכדומה והיתה האש הולכת ומהלכת עד שבאה לשדה חברו או לביתו ושפרה אותם, והוא צריך לשלם את כל הנזק כי היה חייב לשמור על האש שלא תזיק.

כשבעל הצמר גפן התרה בו. וכן מצינו באדם שהיה מתארח בביתו של בעל בית. יום אחד הלך  לחתונה. וכשבא שכור שכבר מיד לישון והשאיר את הנר דולק. ובהיותו ישן אחזה האש במפה ונשרפו הרבה כלים, וכמעט שהוא עצמו נשרף. ומפני שהיה אורח לא תבע אותו, אכל הוכיח אותו שמן הדין היה חייב לשלם כל הנזק.

הרמז שרמזה התורה שהפורענות הבאה לעולם באה בגלל הרשעים, אבל בעונות אינה מתחילה אלא בצדיקים, שמכיון שניתנה רשות למשחית מלבד זה שאינו מבחין בין רשעים לצדיקים, אלא אף מתחיל בצדיקים, וזהו שאומר כאן הכתוב כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש ר"ל כשיוצאת אש, היינו גזרה אחת היוצאת מן השמים, ומצאה קוצים שהם הרשעים, אז אחרי ש"ונאכל גדיש" היינו שנספחים הצדיקים, אז פוגע בקוצים שהם הרשים, אבל יש לדעת כי שלם ישלם המבעיר את הבערה. אותו רשע שעשה העברה במזיד בחדרו והביא מגפה בעולם או גזרה רעה אחרת, עתיד הקב"ה להינקם בו, וישלם הנזק שגרם. לכן ישתדל לתקן נפשו ולחזור בתשובה שלמה. מכאן נילמד מוסר איך בעוונותנו הרבים העם היהודי מחכה את הגוים בכל דבר אפילו בלבוש, שכיום נערים יהודים ואפילו מבוגרים הולכים עם עגילים באוזניהם ובאפם  ובעוד מקומות רחמנא ליצלן לכן נאמר הפסוק לגבי מבעיר אחד שהוא מסית ויוצר אש והאש מצאה קוצים אלו הרשעים ונאכל גדיש שזה נהפך לאופנה כולם כבר עם עגילים צובעים שערות מכנסים קרועים וכל מיני שיגעונות של עובדי עבודה זרה שהאש התפשטה בכל המדינה ונהפכה לאופנה ח"ו אך ידעו להם ששלם ישלם המבעיר את הבערה בעולם האמת שהוא חוטא ומחטיא זה מה שקרה לכל הדתים שעלו לארץ בקום המדינה בארץ היו הרבה מבעירים ועד היום הם מתרבים עד שהציתו את כל המדינה באש של טומאה שנאמר "והמלכות תהפך למינות ואין תוכחה" שלם ישלמו כל המבעירים את הבערה הזאת שהציתו משואה רוחנית שיותר חמורה מושאה גשמית, ה' יעזור  לכל עם ישראל לחזור בתשובה ולזרז את פעולת משיח צידקנו שנאמר: ובא ציון גואל לשבי פשע בבית יעקב, אמן כן יהי רצון.

כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים (משפטים כב,ו-ד)

קוראם נעים, נא לשים לב בזה הפסוק, כי הוא מזעזע כל גופו של האדם מלשמוע, כי יתן איש אל רעהו איש דא קדושא ברוך הוא, רעהו זה ישראל, כסף – כמשמעו, למי שהקדוש ברוך הוא נתן לו כסף צריך שיהיה נאמן לה' וישמור, ואין שמירה אלא בצדקה במקום קדוש, כמו שעשה מונבז המלך כידוע, או כלים לשמור, כלים אלו האברים של האדם, נתן לו הקדוש ברוך הוא ידים, רגלים, עינים, וכיוצא גם אבר קטן יש לאדם הנקרא "חותמא דמלכא קדישא" שלא יגנוב, ואם חס וחלילה לא שמר בקדושה וגנב מבית האיש חס ושלום, שהוא פגם והוציאו מן הקדושה, סוף סוף ימצא שהוא גנב, ואם חס ושלום מת פתאום בלי תשובה אזי אוי ואבוי לו שפגם "בחותמא דמלכא קדישא", בעל כרחו יבוא לשלם שנים, כדכתיב כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה, אבל אם לא ימצא הגנב, כומר כבר של בתשובה אז ונקרב בעל הבית אל האלקים, זאת אומרת קרוב אל האלקים יותר מצדיק מעיקרו, כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים יכולים לעמוד, ואז אף על פי שחטא ישראל הוא, למדנו מכאן עד כמה צריך האדם לשמור כל כליו, שגוף האדם ישמור את הכלים שלא יגנבו, ובפרט בזמננו הזה ה' יצילנו.

הפסוק מסיים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ממש רוצה לומר שלא חטא בינו לבין חברו, אבל אם חס ושלום נגע ברעהו, אז אפילו יום הכיפורים לא מכפר עד שירצה את חברו (אהבת חיים).

כל אלמנה ויתום לא תענון (משפטים  כב-כא)

 התורה הזהירה והחמירה במיוחד על מי שמענה אלמנה ויתום. כי דמעתן מצויה. ואפילו אם האלמנה עשירה ובעלת נכסים צריך זהירות רבה משום שדמעתה מצויה ונפשה שפלה (הרמב"ן).

תיבת "אלמנה" מורכבת היא משני שמות "אל – מנה" כלומר שהיא חסרה חלק אחד כי האיש ואשתו הנם כגוף אחד ובמות בעלה הרי היא משוללת מחלקו של בעלה, וכך גם כשהאשה מתה נקרא בעלה "אלמן" כלומר משולל מחלקו  ויש אומרים כי אלמנה אותיות "אל מנה" כלומר הקב"ה מונה את דמעותיה להעניש המיצר לה על כל דמעה ודמעה.

אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו (משפטים כב-כב)

 ואף מלמד תינוקות שיש לו תלמיד יתום וצריך לחנכו, על כל פנים יתנהג עמו שלא כרגיל עם כל התלמידים אלא בעדינות יותר (הרמב"ם).

נמצאנו למדים מכל זאת שאף המסכנים אפילו שיש להם אב ואם אלא שאין מי שיגן עליהם יש מצוה מיוחדת לעזור להם.

וכמו שמסופר על רבי אריה לוין זצ"ל שכדרכו בקדש היה מקרב יהודים הרחוקים מהיהדות ומרבה בגמילות חסדים. יום אחד הלך לבקר בבית החולים של חולי נפש שאין ברגילות בני אדם לבקר אותם וראה שמכים אחד מהחולים, שאל לפשר הדבר, ואמרו לו אדם זה הינו מסכן ועושה שטויות, ובהיות שאין לו אף אחד ממשפחתו שיגן עליו לכן מכים אותו על כל שטות קטנה. מיד צעק הרב ואמר: אני הדוד שלו! כששמעו את דברי הרב כולם נבהלו ואמרו אם דוד שכזה יש לאדם הזה צריך לנהוג בו כבוד.

ואכן כך היה, מאותו זמן התנהגו עמו אחרת בצורה הנאותה לו, ומאותו פעם הקפיד הרב לבקר את אותו חולה פעם בשבוע, ובכל פעם היה מביא לו ממתק אחר. ופעם לא יכל הרב ללכת ושלח את בנו שילך לבקר את אותו מסכן (לבוש יוסף).

את החומרה המיוחדת שבאיסור זה רואים אנו גם מלשון הפסוק "ענה תענה", "צעוק יצעק", "שמוע אשמע", לשון זו אינה שכיחה במקרא, אלא באה להדגיש לנו שעינוי יתום או אלמנה אינו כסתם עינוי בני אדם מן השורה, שכן כאשר נגרמת עוולה לאדם מן השורה או שאר הפסד ממון, אין לו אלא אותו עוול או ייסורים של אותו כאב ממון שנגרם לו, ואילו אצל יתום ואלמנה מדרך הטבע העוול או הכאב והפסד הממון מעלים בלבם גם את ייסורי יתמותם ואלמנותם. על כן מי שמענה יתום או אלמנה ידע שהוא פוגע באופן ישיר בקב"ה, וכמ"ש בתהילים "אבי יתומים ודיין אלמנות אלוקים במעון קדשו", לכן כל הגוזל מהם כגוזל מהקב"ה, ונחשב ככופר בעיקר, ורצה הקב"ה להראות חשיבותם בעיניו, על כן הזכיר הפסוק שהם נמצאים במעון קדשו.

לפיכך חובה יתירה יש עלינו לא לזלזל באיסור זה שהתורה הדגישה בו הדגשה מיוחדת "שמע אשמע צעקתו" – שמיעה מיוחדת.

יתום ואלמנה מדרך הטבע חיים את יתמותם בכל רגע, ואחד הדברים החסרים להם בחיים זהו האב או האם שהולכים איתם לחנות לקנות בגד או מנעל, ואין זה רק הבגד או הנעל החדשה אלא ההליכה יחד לחנות, האווירה סביב הקניה החדשה. היא תחושה קשה החסרה להם, ומעיקה על רבים מן היתומים.

מעשה באחד מתלמידי רבי ישראל מסלנט הזמינו להתארח בביתו בשבת. ידע אותו התלמיד, כי רבי ישראל מקפיד על כל פרט ופרט ואינו מסכים להתארח בכל מקום, ועל כן תאר בפניו כיצד מתנהל ביתו: את הבשר, כך סיפר, הוא קונה אצל קצב ירא שמים, המבשלת בביתו היא אלמנת תלמיד חכם מפרסם, המקפידה על קלה כעל חמורה, ומעל הכל – סעדות השבת נערכות בביתו כדת וכדין – דברי תורה נאמרים בין מנה למנה וזמירות השבת בוקעות מפי ילדיו, משרות אוירה של קדושה. סיכם התלמיד – כי סעודת ליל שבת בביתו מתמשכת עד שעת ליל מאחרת.

"מקבל אני את הזמנתך", נענה רבי ישראל מסלנט לנכח התאורים, "אך זאת בתנאי שתקצר את זמן סעודת ליל השבת בשעתים".

התלמיד הסכים, שכן עז היה רצונו לארח את רבו בביתו. ואכן, בליל שבת נערכה הסעודה בחפזון רב: המנות הגשו במהירות, בלא שתהא הפסקה בין מנה למנה. לא חלף זמן רב מאז נטלו המסבים ידיהם לסעודה, וכבר הגישו לשלחן "מים אחרונים" טרם ברכת המזון.

לפני ברכת המזון פנה המארח אל רבי ישראל בשאלה: "יסלח לי, רבי" כך אמר, "אך חפץ אני לשאל: מה פגם מצא אצלי בהנהגת שלחני, כשהתנה עמי לקצר את משך הסעודה בשעתים?"

במקום תשובה בקש רבי ישראל להזמין לחדר את המבשלת האלמנה. כשזו נכנסה, פנה אליה ואמר: "סלחי נא לי על שיגעתי אותך הערב, ובגללי נאלצת להגיש את המנות במהירות, שלא כמו תמיד".

להפתעת כל הנוכחים השיבה המבשלת: "יברך הרבי בכל הברכות. הלואי והיה הרבי מתארח כאן בכל ליל שבת. שכן תמיד" אמרה במבוכה, "נוהגים כאן להאריך בסעודה עד שעת ליל מאחרת. ואני, שעיפה ויגעה אני מעבודתי במשך כל היום, איני יכולה לשאת את רגלי מרב עיפות. אבל הערב, כיון שסימו במהירות את הסעדה, אוכל ללכת לביתי ולנוח".

כשסימה המבשלת את דבריה פנה רבי ישראל אל תלמידו ואמר: "בדבריה של המבשלת תמצא את התשובה לתמיהתך. אכן, הנהגתך ליד שלחן השבת שלך נאה מאד. אך כשזו פוגעת באחרים – אין מן הראוי והנכון לנהג כן!". (מעשיהם של צדיקים)

אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (משפטים  כב-כד)

 "אם כסף תלוה" האם הכסף ילוה אותך בשעה שאתה יוצא מן העולם הזה. "את העני עמך" רק את המעשים הטובים תהיה נוטל עמך  וזוהי הצדקה שנתת ל עני, רק זה יהיה אתך  וילוו אותך בשעת פטירתך.

מספרים על עשיר גדול שהיתה לו אשה יראת שמים ואשת חיל שהיתה דואגת לבית ולבעלה. תמיד השתדלה להכין לו מאכלים טובים, תרנגולת פטומה עם כל מיני תבלינים כדי שיערב לחיכו ויאכל לשבעה. אך בר מינן, ילדים לא היו להם.

והנה יום אחד, דפק עני על דלת ביתם בשעת הצהרים והם היו יושבים ליד השולחן ואוכלים. אמר העשיר לאשתו: גשי לראות מיהו הדופק. פתחה האשה וראתה עני עומד ומבקש פת לחם. הודיעה לבעלה וזה אמר לה: הגידי לעני שאין כלום. האשה בעל כרחה, עשתה כמצוות בעלה. אך העני לא זז משם אלא צעק שהוא רעב ושיתנו לו פת לחם וכוס מים להשיב את נפשו, שכבר יום שלם שלא בא אוכל לפיו והוא נוטה למות. קם העשיר בחרי אף וצעק וגידף והשליך את העני מפתח ביתו החוצה ואמר לו הלא אמרתי לך שאין כלום. אח"כ חזר לשולחנו והמשיך לאכול כאילו לא קרה דבר. ולא זכר שכל העושר שבא לו, זה מהקב"ה ישתבח שמו לעד.

למחרת הלך לעבודתו כרגיל, אך התפלא שהפרנסה לא היתה כבראשונה, גלגלו החל חוזר אחורנית ר"ל ומיום ליום הלך ונהיה יותר גרוע. במקום להרויח היה רק מפסיד ולאט לאט איבד את כל הונו. והחל למכור את כלי ביתו כדי להשיג פת לחם לו ולאשתו, עד שלא נשאר כלום בבית. כשראה כך, אמר לאשתו: שמעי לעצתי, קבלי ממני גט ולכי לבית אביך, שם תוכלי להחיות את נפשך. קיבלה האשה גט וחזרה לבית אביה. כיון שהאשה הייתה עדיין צעירה באו שדכנים ולבסוף התחתנה עם איש אחד בן טובים והתנהגה עמו כמו שהתנהגה עם בעלה הראשון, והכינה לו מאכלים טובים וטעימים. יום אחד כשישבו לאכול דפק עני על הדלת. פתחה האשה את הדלת ואמרה לבעלה שעני מבקש דבר מה לאכול. מיד לקחת הבעל מן השולחן ככר לחם וחצי עוף ונתן לאשתו שתתן לעני, כשחזרה האשה לשולחן היו עיניה דומעות ולא יכלה לעצור בעד דמעותיה. כששאל בעלה לשר הענין והפציר בה שתספר לו, אמרה שעני זה היה בעלה הראשון ואוי לעיניה שרואה אותו בכך. כששמע בעלה כך, אמר לה ואת יודעת מי אני? אני אותו עני שבאתי אצלכם וצעקתי שאני רעב ובעלך יצא נגדי והשליך אותי מפתח ביתו!

ישתבח שמו לעד, הקב"ה מקים מעפר דל ומאשפות ירים אביון. לומדים מסיפור זה כמה גדולה מצות הצדקה ואם עני דורש פת לחם חייבים לתת לו. כי מי יודע באיזה מצב הוא, כי כל המציל נפש אחת מישראל – כאילו קיים עולם מלא (אוצר המעשיות).

ועיקר שלמות מצות צדקה הוא לתן לעני הגון כזה המחדש בכל פעם חידושי תורה והלכות, המביאין לידי קיום התורה, ומקרבין את נשמות ישראל לאביהם שבשמים, כמו שאמר רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן חלק ב', סימן ב') כי יש תומכי אורייתא שנותנים ממון ללומדי תורה, ובתחילה הם מחסרים ממונם מעצמם, כי כשנותנים הממון לתלמיד חכם, נחסר אצלם, אבל אחר כך על ידי ממונם שמחזיקים את התלמיד חכם, נולדות הלכות, אזי ממילא יושפע גם עליהם חסד, ויתמלא חסרונם, ואי אפשר לשער בשכל אנושי מעלת הזוכים ליתן צדקה לצדיקים אמיתיים ולעניים הגונים, שכלולים מכמה נפשות ישראל (עין לקוטי מוהר"ן חלק א', סימן י"ז) כי בצדקה שנותן להם לבד, הוא קונה לו רעים רבים מאוד, כי הם כלולים מכמה נפשות, מכל שכן וכל שכן כשנותנים לצדיקים ותלמידי חכמים מהוגנים, שעוסקים לקרב נפשות להשם יתברך, ומחדשים חדושים דאורייתא כאלו, המבטלים את קול החיות רעות, חכמי הטבע, ומגבירים את קול דקדושה המגלה את הרצון העליון, שהכל מתנהג רק ברצונו יתברך, צדקה כזו עולה על כל הצדקות, אך צריכים זכיה גדולה למצוא צדיקים ועניים הגונים כאלו, כי לאו כל אחד זוכה לזה שיהיה נעשה מממונו וכספו כלים להמשכת אורו יתברך בעולם, ויעזרו לקרב נפשות שבורות ואומללות אליו יתברך, ולחזקם ולאמצם ולשמחם, כי צריכים לבקש הרבה מאד מאד ממנו יתברך, שיזכה למצוא את הצדיקים האמיתיים ותלמידי החכמים האמיתיים, שהם עוסקים לחדש חדושים כאלו, אשר מצילים את כל העניים והשבורים והאומללים שבעולם, ועל צדקה זו אמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מדרש זוטא, שיר השירים, פרשה א') כל הנותן צדקה, לא לעצמו בלבד הוא מיטיב, אלא לכל הבריות מסוף העולם ועד סופו, כי בזה שיעזור  להם, שתהיה להם הרחבה בפרנסה, ויוכלו לחדש חדושים אמיתיים, ויזכו להדפיסם ולהפיצם בכל העולם, על ידי זו הצדקה, לא לעצמו בלבד הוא מיטיב שגם הוא יחיה ויחזק את עצמו מאלו חדושים, ויקרב את עצמו אליו  יתברך, אלא לכל הבריות מסוף העולם ועד סופו, כי יתפשטו חדושי התורה, ורבים יהנו מהם ויתקרבו על ידי זה אליו יתברך, ועל כן צדקה כזו היא עולה על כל הצדקות, כי צדקה זו נשארת לעולם, ועל צדקה זו נאמר (תהילים קי"ט) "צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת" איזו צדקה נשארת לעולם? אם נותנים להפצת תורת האמת.

ועל כן ואשרי מי שיש לו מעט דעת ושכל, ועושה ממונו צדק למען זכות הרבים לדורות העולם. (מקור השימחה).

מעשה בר' ברוך זלדוביץ היה אחד הגבירים הגדולים ברוסיה הצארית ותומך תורה גדול. בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר רוב הישיבות נאלצו לגלות ממקומותיהן, החזיק ר' ברוך על חשבונו את שלוש הישיבות הגדולות: קמניץ, סלבודקה ונובהרדוק.

אחרי זה עלו הבולשביקים לשלטון והרגו את כל הגבירים, אבל ר' ברוך, שהיה גומל חסד גדול כל השנים והחיה הרבה משפחות עניות ומחוסרות כל, ניצל בזכות צדקתו, כי מבין המשפחות שתמך בהן, היו גם כאלה שמבניהם הצעירים הצטרפו לבולשביקים והם זכרו לו את חסדו, עד שבעצמם הצילו אותו, איפשרו לו לצאת בחשאי מרוסיה ואף נתנו לו קצת כסף שיוכל לנסוע לארץ  ישראל.

בדרכו לארץ ישראל, עשה ר' ברוך ביקור אצל רבי חיים מבריסק, כי הכיר את כל הגדולים שבימיו. היו כולם מתאכסנים בביתו כאשר ביקרו בעירו, מינסק. רבי חיים, שראה אותו בגדולתו, אמר לו בביקורו אצלו בעת שפלותו יודע אתה, כאשר הולכים ללמוד באוניברסיטה, לומדים קורס אחד, וכאשר מצטיינים בו הולכים לקורס שני. העולם הזה הוא אוניברסיטה גדולה,  ויש בו שני קורסים, אחד הוא ניסיון העוני ואחד הוא ניסיון העושר. כך כותב המסילת ישרים, שהעושר הוא מצד אחד והעוני מצד אחד, השלוה מצד אחד והיסורים מצד אחד, וכולם הם נסיונות שעל האדם לעבור אותם. אתה עברת את נסיון העושר בהצלחה גדולה, עכשיו הקב"ה שולח אותך לקורס של נסיון העוני, מי יתן ותעבור עכשיו את נסיון העוני בהצלחה.

אני מעיד עליו רבי שלום שבדרון הכהן זצ"ל הכרתי את ר' ברוך כאשר הגיע לירושלים ת"ו, ויכול אני להעיד שהוא עבר גם את נסיון העוני בהצלחה.

כאשר נפטר, הספיד אותו ראש ישיבת חברון, והוא אמר בהספדו, כתוב: "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד". מה הפירוש של "פזר נתן לאביונים"? יש אנשים שהם פזרנים, ויש בזה מעלה וגם חסרון. המעלה היא, שאפשר לקבל מהם הרבה כסף, לפי שהם פזרנים מטבעם, הכסף נושר להם מידיהם, וזה גם חסרון, כי לא הם הנותנים, שהרי הכסף נופל מידיהם מאליו. ויש גם מי שיודע להעריך את ערכו של הכסף, וגם בזה יש מעלה וחסרון. המעלה היא, שכאשר הוא נותן, הוא נותן, כי הוא יודע מה זה כסף והוא בכל זאת נותן, והחסרון הוא, שהוא לא נותן כל כך הרבה. אבל "פזר נתן לאביונים" כורך את שתי המעלות גם יחד, הוא "פזר", נותן כמו פזרן, אבל הוא גם "נתן", כי הוא יודע ערכו של הכסף, ולכן "צדקתו עומדת לעד".

וראש ישיבת חברון סיים בהספדו: כזה היה ר' ברוך, הוא היה "פזר" והיה גם "נתן", ידע מה זה כסף, אבל הוא נתן כמו פזרן!

וההסבר הזה הוא פלאי פלאים! (שאל אביך ויגדך).

ומסופר על הגאון רבי  יחזקאל לנדא זצ"ל בעל "הנודע ביהודה" שבאחד מימות החול, לאחר תפילת ערבית כשחזר לביתו נתקלו עיניו בנער נוצרי אחד לבוש קרעים, שתעה לרחוב היהודים. סלים ריקים בידו, והוא עומד ובוכה, ניגש רבי יחזקאל מתוך היסוס אל הילד העלוב שהקרעים נתלו כמדולדלים, ושאל אותו בחמלה, מה מעשיך ברחוב היהודים לפנות ערב, ועל מה אתה בוכה?

סילוני דמעות פרצו מעיני הנער הנוצרי, והוא התחיל לספר: יתום אני מאמי, ואבי שמלאכתו מלאכת נחתום, לקח לו אשה אחרת, מפלצת בעלת לב חלמיש, ואכזרית, בכל יום בבוקר השכם היא מעמיסה על שכמי סלים מלאים ככרות לחם, ועלי למכור את הכל במשך היום ברחובות העיר, אם אנני מצליח למכור את כל הלחם, הריני מקבל מכות אכזריות מאמי החורגת, היום קרנו "ששון ואסון", בבת אחת הצלחתי למכור את כל ככרות הלחם, אבל לאחר הערב שמש, כשרציתי לחזור לבית אבי, מששתי בכיסי, והנה כסף הפדיון, בסכום של שלושים זהוב, אבד או נגנב ממני ואיננו, אם אחזור בידים רקניות, נכונים לי שבטים ומהלומות מאת אימי החורגת, כל היום לא אכלתי מאומה, ועכשיו אני תועה ברחובות והריני מפחד לשוב הביתה.

נכמרו רחמיו של רבי יחזקאל על הנער הנוצרי, הביא אותו אל ביתו, וציוה לתת לו לאכול ולשתות, לאחר שגמר את סעודתו, הוציא הרב מכיסו שלושים זהוב, סכום כסף הפדיון שאבד לו, לנער הנוצרי, מסרם לידו והלה חזר לביתו בלב שמח.

לאחר המאורע הזה, שהרב בעצמו לא ייחס לו ערך רב עברו כמה שנים, רבה של פרג כבר הזדקן ובא בימים, והנה בליל שביעי של פסח, לאחר סעודת החג, בני ביתו של הרב, כבר היו שקועים בשינה ורק הרב בעצמו היה עדיין ער, הוא עסק בחדר הספרים שלו ועסק בתורה, פתאום קלטו אזניו הדי צעדי חרש המתקרבים לבית, נשמעה דפיקה קלה הדלת נפתחה,  ולתוך החדר נכנס נוצרי אחד, הרב סקר אותו במבט תמוה ושאל אותו מה הוא מבקש, ולמה הוא בא אליו עכשיו באישון לילה? הלה הסתכל לצדדים ואחרי כן ניגש אל הרב ולחש לו באזנו, הרב איננו מכיר אותי? אני הנני אותו הילד הנוצרי, שלפני כמה שנים עשית איתי טובה גדולה, הכניסני לביתו, האכילני והשקני, וגם סכום כסף נתן בידי, והצילני מזעמה של אם חורגת, מרשעת ואכזרית.

עכשיו כאשר נודע לי כי פורענות איומה מתרחשת לבוא על עדת היהודים בפרג, נזכרתי במאורע זה, והחלטתי לבוא בלאט ובסתר לבית כבודו ולגלות את אזנו על האסון הצפוי לעדתו, בבית אבי הנחתום ובעצת אמי החורגת הרשעית, נתאספו לפני כמה ימים כל האופים הנוצרים שבעיר והחליטו לאבד את כל היהודים שבפרג בלילה אחד, הם יודעים כי במוצאי חג המצות שלכם ממהרים היהודים לאכול לחם חמץ, האופים הנוצרים מכינים בשבילם לחם למוצאי חג הפסח (כפי המסופר היו יהודי פרג בימים ההם נזהרים מלאכול פת גויים בכל ימות השנה, ורק במוצאי פסח שאי אפשר ליהודים להכין בעצמם לחם חמץ, התירו הרבנים פת פלתר נכרי בתור הוראת שעה).

והנה המשיך אותו נוצרי את ספורו, השנה, החליטו כל הנחתומים הנוצרים בסודי סודות לשים רעל בפת הנאפית על ידם בשביל היהודים ולהמית על ידי עצת רשע זאת אל כל יהודי פראג בלילה אחד, הנה גליתי לכבודו רז איום ונורא, סיים הנכרי את סיפורו, מובטחני כי הרב לא יגלה את סודי וייחד עם זה יחפש עצות להציל את עדתו ממות ודאי.

חיוורון מוות כיסה את פני הרב, חלחלה פנימית הסעירה אותו בשמעו את הדברים האלה, מתוך לב עמוק הודה לנוצרי שגילה את אזניו בדבר האסון הצפוי לקהילתו וכשנפרד הלה ממנו נשאר הרב יושב תפוס במחשבותיו, נקפה שעה אחר שעה והרהורים שונים הסתחררו בלבו, איך לקדם את פני הרעה, הוא החליט שלא לגלות למי שהוא מה ששמע עכשיו, דחוף למצוא עצה איך להציל את בני עדתו ויחד עם זה לגלות את מזימת הרשע לממשלה, תוי פניו הפיקו מתינות וישוב הדעת, והנה נצנץ במוחו רעיון וברק או חלף על פניו, באחרון של פסח נסגרו בפקודת הרב, כל בתי הכנסיות והמדרשות שבעיר, והכרוז יצא ברחוב היהודים, כי הרב ידרוש היום לאחר תפילת שחרית על אודות ענין נחוץ הנוגע ליסוד היהדות וקיומה, וכל בני העיר מוזמנים לבוא להתפלל בבית הכנסת הגדול ולשמוע את דברי רבם, לפני תפילת מוסף עלה רבי יחזקאל לנדא על הבימה, הסתכל בפני הקהל הרב, שנאסף מסביב לו בחצי עגול רחב, כולו מלא סקרנות, ואחר דומיה קצרה פנה אל קהל עדתו בדבריו אליהם.

רבותי, הלא יודעים אתם כי לצערנו התורה הולכת ומשתכחת, המוחות אטומים והלבבות סתומים, וגם חכמי הדור עלולים לפרקים לטעות ולשגות, לדאבון ליבי קרא הרב מתוך רעדה, מוכרח אני להודות לפניכם כי אף על פי שבקיאים אנו בקביעתא דירחא, ובחשבון החגים וסדרי המועדות, בכל זאת אחרי שיגעתי ועיינתי בחשבונה של שנה זו, נוכחתי לדעת כי אני ובית דיני טעינו טעות גדולה, וכמעט שהכשלנו את הרבים באכילת חמץ בפסח, טעינו והקדמנו בשנה זו למנות את ימי הפסח יום אחד קודם זמנו, כי צריכים היינו להקדיש את החג למחרת היום ההוא, ולכן תדעו כי טעינו, היום הזה שאנו עומדים בו הוא לא אחרון של פסח, אלא שביעי לחג, ואיסור גמור וחמור הוא לאכול חמץ משהו עד למחרת בערב…

מתוך הקשבה מיוחדת שמעו בני עדת ישראל בפרג את דברי רבם הגדול, שמעו כן תמהו הם היו כמשתאים, אבל אף אחד מהם לא המרה את פי הרב, כולם סרו בכל לב למשמעת מורם ורבם, וכל היהודים בפרג חגגו את הפסח בשנה ההיא תשעה ימים.

כשראו הנחתומים הנוצרים, שאין היהודים באים לקנות מהם את הלחם במוצאי החג, כפי שהיו רגילים בכל שנה ושנה, תבעו אותם לדין לפני שופטי העיר בטענה שנגרם להם עקב כך הפסד כספי עצום, כאשר יצטרכו לזרוק את כל הככרות לחם באשפה, השופטים הזמינו את רבי יחזקאל למשפט, ולאחר שהנחתומים הגישו את טענותיהם, הציע רבי יחזקאל לכבד את הנחתומים לאכול מהככרות…כיון שהמשפט עלול להתארך זמן רב ושלא יסבלו מרעב, אך הנחתומים סרבו לאכול מהככרות…

הרב הפציר בהם לאכול, או אפילו לטעום מהככרות ושוב סרבו, וכולם ראו ותמהו מדוע מסרבים הם אפילו לטעום מהככרות, ואז הציע הרב לבדוק את הככרות ואכן בסדקו ומצאו כי שמו רעל בלחם שהכינו בשביל היהודים, וכולם נמסרו למשפט, אז ידעה והבינה קהילת היהודים בפרג, את דברי רבם, שהוסיף עוד יום תשיעי לחג המצות, וכי הודות לפקחותו וחכמתו הציל את קהילתו מכליון ואבדון, בקרב היהודים שלטה צהלה ובטחון, אבל מי גילה לרבם רז זה? על זה התפלאו והשתוממו כל יהודי פרג ולא יכלו לפענח את הנעלם והסתום.

הרב עבר על כל המאורע הזה בשתיקה, ורק לפני פטירתו סיפר לבנו רבי שמואל לנדא (בעל שאלות ותשובות שיבת ציון) את כל פרטי המאורע, וסיים ואמר לו לא חכמתי היא שעמדה לי בזה, אלא מידת הרחמים שבלייב, שחמלתי גם על נער נוצרי אומלל לעמוד לו בשעת דחקו וצרתו, היא שהצילה ממות את יהודי פרג…

נמצנו למדים את גודל שכר המרחם על הבריות שזכה בכך להציל ממוות את כל יהודי פרג, ואף על פי שהרחמנות היתה על נער נוצרי, עם כל זה מן השמים סייעוהו להציל עם ועדה, כל שכן המרחם על יהודים, ונותן צדקה ליהודים, על אחת כמה וכמה ששכר רב ועצום צפוי לו מן השמים (הבית היהודי ח"ד) (לוקט מזיכוי הרבים).

שחננך ה' בכסף רב אז "תלוה את עמי" דע לך שמהשמים רוצים שתעסוק בכסף לצרכי מצוה להלוות לעם ה' ולגמול עמהם חסד בממון כי מהשמים גלגלו שעל ידך תעשה מצות החסד, וזכות הוא לך שצינורות אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתמים (כב, כב-כג).

ואינו לוקה על לאו זה, כיון שהכתוב קבע משפט חמור בזה, שאומר אם תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב. והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים. וזה שנאמר וחרה אי הכונה שתהיה עצירת גשמים, כמו שנאמר וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר. והרגתי אתכם בחרב. בחר"ב ר"ת חי"ת חסדים, רי"ש רחמנים, בי"ת ביישנים, כפי שבארנו בפרשת יתרון שכל שאין בו המידות האלו בודאי הוא מן הערב רב ולא מזרע ישראל. שאם אין בו מידות אלו ייענש. נמצא שברית כרותה היא שכל זמן שצועקים הם נענים. ואע"פ שהם אינם צועקים אף ינקום הקב"ה בעושה עולה, אבל אם צועקים נענים יותר מהן. אבל בין כך ובין כך ייענשו.

אם כסף תלויה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה לא תשימן עליו נשך (משפטים כב-כד)

איתא במכילתא, רבי ישמעאל אומר כל מקום שכתוב אם במקרה זהו לשון רשות חוץ מאם כסף תלוה את עמי, ויש לדקדק אם כן מדוע הכתוב השתמש בלשון אם כסף תלוה את עמי בלשון ספק, היה צריך לומר בלשון ודאי כשתלוה את עמי אז לא תהיה לו כנושה?

מכאן יש ללמוד כי מי שהושפע עליו שפע של ברכה, ידע שמהשמים הוסיפו לו יותר מכדי צרכו בהשגחה פרטית, בכדי שיסייע ביד הנצרכים כי למעשה ה' נותן שפע בחסדו לכל איש ואיש די מחסורו אך בהיות ואדם חוטא לכן אינו ראוי לקבל פרנסתו בכבוד מאד ה' יתברך, וברוב רחמיו מקבץ שכרו למקום אחר בכדי שיתפרנס בבזיון ובזה גם מזכה הקדוש ברוך הוא את העשיר באמצעות נתינת צדקה וחסר לרעהו שיזכה לשכר רב.

וזהו שאמר הכתוב "אם כסף" כלומר אם הנך רואה השפע יבואו דרכך ולכן לא תהיה לו כנושה" לשון נשיאות ומעלה לא תתנשא עליו כי משלו אתה נותן לו (אור החיים הקדוש ז"ל).

זאת ועוד שאם תחשוב שהכסף שלך הוא, בסופו של דבר תלוה בריבית  והרי כתוב "לא תשימון עליו נשך" כלמר הלואה בריבית הוא כנשיכת הנחש, שהרי נחש עושה חבורה קטנה והאדם לא מרגיש, ופתאו החבורה מבצבצת ונופחת עד קודקודו, כך מי שלוה בריבית הוא לא מרגיש שום חסרון עד שהריבית עולה ומחסרתו ממון הרבה (רש"י).

ובכונה הדגיש הכתוב את "עמי" וגם "עמך" שמשני סיבות אתה חייב להלות לו, האחד כי הוא עמי כמו עמי הארץ, ודרך המלך הוא שבזמן שעמו ועבדיו מחוסרין צידה, כל אדם יכול להלוות להם על סמך שהמלך יפרע את חובו, כי על המלך לזון את עמו והנותן להם כאילו נתן למלך, ועל כן הוא בטוח שה' יפרע חובו גם כשנותן לעני, השני הוא "עמך" שיותר ממה שאתה נותן לעני אתה מקבל ממנו, שכששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא (בבא בתרא י') אם אלוהכם אוהב ענים מפני מה אנו מפרנסתם? אמר לו רבי עקיבא כדי שניצול אנו מדינה של גהינם (כלי יקר).

ובדרך רמז אמרו: "אם כסף תלוה את עמי" היינו אם יש לך כסף  ואתה רוצה לדעת מה לעשות בו, אז "תלוה את עמי" תנצל אותו לגמ"ח, ולא כאותם ששומרים את הכסף תחת הרצפה ונמצאו מופסדים מכל, כי אין להם ברכה בכסף בעולם הזה וגם לא שכר בעולם הבא. ולעומת זו כשהכסף ניתן לגמ"ח, אין לך ברכה גדולה מזו, והרבה פעמים יכול האדם לזכות על ידי ממונו אפילו להציל נפשות שהרי בפרט בדורות שעברו הרבה חולים מתו בגלל שלא היה להם כסף לתת לרופא.

אלוהים לא תקלל… (משפטים כב-כז)

אומר רש"י זאת אזהרה לברכת השם.

מיצוות לא תעשה: לאו דברכת (בלשון שגיא האור) השם

בזמן בית המקדש השני נלחם דימטריאוס בן סלקוס יחד עם הרומאים, נגד אאופטר בן אנטיוכוס, וניצח אותם בשדה המערכה.

לאחר נצחונו שלח מלך יון גדודי חיילים בראשות מצביעים אמיצים כדי שילחמו עם היהודים, וינצחום. מולם עמד  קומץ יהודים בראשות יהודה בן מתתיהו כהן גדול, אשר נלחמו באומץ לב וללא חת נגדם.

החיילים היונים האמיצים לא  יכלו ליהודים ולא נצחום. או אז שלח דימיטריאוס את אחד המצביאים הטובים שלו שמו – נקנור.

נקנור איש מלומד מלחמה, אביר לב יצא למלחמה נגד יהודה המכבי וצבא היהודים.

והנה בבואו לירושלים החל לנאץ את ישראל, את ירושלים ואת בית המקדש, ולא עוד אלא חרף את אלקי השמים.

כמו כן זוהי אזהרה לבעל הדין שלא יאמר דבריו לדין קודם שיבוא חברו של בעל הדין, כלומר, שבית הדין לא ישמע את דברי אחד מן הנשפטים לפני שיבוא הנשפט השני.

בהלכה מפורשת זו, התלהב הנער כמנצח "דחיתי את היצר הרע, וכך אמרתי לו שתוק והפסק מיד את מעשך הרעים, שכן לי ההלכה אסור לך להשמיע את דבריך, וגם לי אסור לשמוע טענותיך לפני בוא בעל הדין השני, הלא הוא היצר הטוב, רק כאשר יהיה אף הוא נוכח במשפט תוכל להשמיע דבריך, ואז אשפוט מי משניכם הצודק!" (613 סיפורים על תרי"ג).

ונתת על השולחן לחם פנים (משפטים כב-ל)

במיקדש אסור שיהיה חמץ לכן הלחם היה מקמח מצה ונישא חם מי שישי עד שישי בתבנית כיכרות לחם כך מי שמחשיב את עצמו תמים עניו ושפל לעומתו יתברך כמו חמץ שלא תופח שמסמל ענוה הקב"ה דואג לו שהארת השבת תשמור עליו קדוש מי שישי ועד שישי.

מעשה באחד מהאנוסים בתקופת האינקויזיציה הצליח להמלט מפורטוגל והגיע לצפת שבגליל. מיד בבואו לצפת הזדמן האיש לדרשתו של הרב, והדרשה – עסקה בלחם הפנים, שהיה במקדש מידי שבת בשבתו.

תוך כדי דבור פלט הרב הדורש אנחה כבדה ובקול ספוג צער אמר: "ועכשיו, אין לנו דבר מוכן, כדי שיחול השפע גם על הבלתי מוכן".

שב האנוס לביתו ובתום לב צוה על אשתו, כי מידי שבוע בשבוע, ביום השישי, תכין שתי ככרות לחם, עשויות קמח המנופה י"ג פעם, את הבצק עליה ללוש בטהרה – כך אמר – ולאפות היטב בתנור ביתם. זאת, משום שרצונו להקריב את הלחם לפני ה', כפי שהיה במקדש.

בציתנות מלאה האשה את הבקשה. מדי יום שישי היתה אופה – על פי הוראותיו המדויקות של בעלה – שתי ככרות לחם, הבעל נוטל היה את הככרות אל בית הכנסת, שם התחנן והתפלל לפני ה', שיקבל את לחמו ברצון. ובתום תפילתו – היה יוצא מבית הכנסת ומותיר אחריו את שתי הככרות.

לשמש בית הכנסת נכונה מתנה מידי שבוע בשבוע: בכל יום שישי היה מוצא בבית הכנסת שתי ככרות לחם טריות וניחוחיות. מי הביא את הככרות – זאת לא ידע. אף  לא טרח לברר. שמח וטוב לב היה נוטל את שתי הככרות לביתו ומענג בהן את שבתו.

לעת ערב היה אותו אנוס שב לבית הכנסת, וכמובן – את שתי ככרותיו לא מצא. שמחה גדולה מלאה את לבו. וכך היה מספר לאשתו: "השבח לה', שלא בזה את בקשתי וקבל את  לחמי ואף אכלו בעודנו חם וטרי. ואם כך, עליך להמשיך ולהקפיד על הכנתו עשרת מונים. הן חובה עלינו  לגרום לאלוקינו נחת רוח!"

כך נהגו האנוס ואשתו לטרוח באפית הלחם ולהביאו לבית הכנסת מידי שבוע בשבוע.

והנה, באחד מערבי השבתות, בא הרב אל בית הכנסת וניצב על הבמה כדי להתכונן לדרשה שאמור הוא לשאת ביום המחרת, יום שבת קודש.

עודנו עמד שם – ואל בית הכנסת נכנס האנוס ובידיו שתי ככרות לחם, כמנהגו. הניח את הלחם והחל שוטח את דברי תחנוניו, בלי להרגיש ברב, הניצב על הבמה.

והרב – הוא עקב אחר מעשי האנוס. ברגע הראשון נדהם למראה עיניו, אך מיד התעשת והחל גוער בקולי קולות: "שוטה שכמוך! כלום ה' אוכל ושותה? בודאי השמש הוא שלוקח את לחמך, ואתה – בתמימותך – מאמין שה' מקבלו! הן זהו חטא כבד מנשוא ליחס גשמיות לה' יתברך!!"

לא הספיק הרב לסיים את דברי גערתו, ואל בית הכנסת נכנס השמש. כהרגלו מידי שבוע, בא בשעה הקבועה ליטול את שתי ככרות הלחם הטריות…ניגש אפוא ליטול את הככרות, וגערותיו של הרב השיגו גם אותו: "אתה, השמש, תן תודה לאיש זה, שהביא לך מידי יום שישי שתי ככרות לחם טריות!"

"תודה! תודה!" מלמל השמש, ללא בושה או מבוכה.

מבט אחד לעבר האנוס גילה לרב ולשמש כי פניו חפו ועיניו החלו זולגות דמעות. "ימחל נא לי הרב על טעותי", התחנן האיש. "לא הבנתי את הדרשה בדבר לחם הפנים… מצוה התכונתי לעשות – והנה, עברה חמורה עברתי"…

עודנה בוכה בדמעות שליש, ואל בית הכנסת נכנס אדם נוסף, היה זה שליח של האר"י הקדוש. פנה השליח אל הרב וכך אמר לו: "שוב לביתך ואמור לבני משפחתך כי ביום המחר, באותה שעה שבה התכוננת לדרוש את דרשתך בבית הכנסת – מות תמות! כבר הוכרז על כך למעלה בשמים!"

נבהל הרב למשמע הבשורה הרעה. חיש מהר נשאוהו רגליו אל האר"י הקדוש. "מה חטאתי שכך באה לי?" שאל בקול נכנע.

השיבו האר"י: "כיון שביטלת נחת רוח שהיתה לקדוש ברוך הוא – נגזר עליך כזאת. דע לך, כי מיום שחרב בית המקדש לא נגרמה למלכו של עולם נחת רוח כפי שגרמו לו מעשיו התמימים של האנוס הזה, בהביאו את שתי הלחם ובסברו שה' קבלם. על שום שאתה גרמת לו להפסיק להביאם – נגזרה עליך מיתה, ואין כל פתח של תקוה להצלה!"

עצוב ומתייסר שב הרב לביתו והודיע לבני משפחתו את דברי האר"י  הקדוש.

ואכן, ביום המחרת – הוא  יום שבת קודש – בשעה שאמור היה לדרוש בבית הכנסת, השיב הרב את נשמתו ליוצרה. (מעשיהם של צדיקים).

 מכאן ניתן ללמוד שתמימות זה שלימות ומסמלת את שיא האמונה בה' יתברך. לכן זכה יעקב אבינו שפרצופו יהיה בכיסא הכבוד שנאמר "איש תם יושב אוהלים" ובכל מקום שיש שם תמימות שם שוכנת השכינה.

אנשי קדש תהיו לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו (משפטים כב- ל)

ויש לכם לשאול והרי הכתוב היה צריך לומר לכלב תשליכון אותה, כיון שמדובר בבשר של טריפה, אבל יש כאן רמז שכל המאכיל נבלות וטרפות לישראל יתגלגל לכלב וצערו יהיה גדול. וזהו שנאמר לכלב תשליכון אותו, ר"ל את זה ששוחט ומוכר הבשר, ואם שוחט בסכין פגומה מיתתו במגפה, שכן פגימה אותיות מגיפה.

ומעשה היה בשוחט אחד שהיה מאכיל לישראל נבלות וטריפות ולא היו יודעים. שהיו סומכים עליו. יום אחד ערב יום הכיפורים היה, שתה הרבה יין, ואח"כ עלה לגג לשאוף רוח, והיה שיכור כל כך שנפלה למטה ומת, ובאו הכלבים וליקקו את דמו. כשראו זאת הבריות באו לפני ר' חנינא וביקשו רשות ליטלו משם. ענה ואמר להם: הכתוב אמר: ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו. וזה שהיה מאכיל נבלות וטרפות לישראל נצא שהיה גוזל את הכלבים ומאכיל לבני אדם  אם כן הניחוהו שם, משלהם הם אוכלים.

ויש שהעושה כן מתגלגל לעלה של אילן, והרוח מנענעת אותו מלמעלה למטה ולכל הצדדים, ויש לו צער מזה, ואין לו תקנה אא"כ העלה נופל. ויש המתענה בזה מאה פעמים ויותר, כפי כמות הנבלות והטרפות שהאכיל לישראל.

ומעשה היה ברבי אבא ששאל אותו גוי אחד, כיצד אומר הכתוב "טרף נתן ליראיו", והרי נאמר לכלב תשליכון אותו. אמר לו ר' אבא, ריקא שכמותך שאתה שואל שאלה כזו. אילו היה נאמר טרפה נתן ליראיו, היית יכול לשאול, עכשיו שנאמר טרף, הכוונה מזונות, שמשגיח על הצדיקים לתת להם אכלם. ואפילו אם תאמר שטרפה ממש, אין בזה קושיא, שהכונה שדיני הטרפה נתן הקב"ה לעצמו כדי לקדשם שיהיו עם קדוש ויקיימו המצוות בקדושה. לא יטמאו פיהם במאכלות אסורות, שבו הם לומדים התורה הקדושה, וזהו שנאמר טרף נתן ליראיו אבל לא לכם.

וכן אמרו בגמרא שהצדיקים בטוחים שאין הקב"ה מביא תקלה על ידם ואפילו בהמתם של צדיקים אין הקב"ה מביא חטא על ידם שאינם נכשלים במאכל אסור. כפי שראינו בחמורו של ר' פנחס בן יאיר שהיה שרוי שלושה ימים בלי מאכל, לפי שהשעורה שנתנו לו לא היתה מעושרת. והבטחה זו אינה אלא בדבר מאכל, שבזה משגיח הקב"ה על הצדיקים שלא יבוא לידי אכילת מאכל אסור, אבל בשאר איסורים אינם בטוחים ממכשול, אלא הם עצמם צריכים להיות זהירים בכך, שיתכן שיזדמן שום איסור בשוגג והם לא ירגישו בכך.

באחת הפעמים, עת הוזמן ה"חדושי הרי"ם" לסעודה, הובא לפניו בשר.

בעל ה"חדושי הרי"ם" הביט בצלחת הבשר שהוגשה לפניו ולא נגע בה. שאלוהו: "מדוע הרבי אינו אוכל את הבשר?"

ענה בעל ה"חדושי הרי"ם": "בשר זה איננו נאכל, איני  יכול לאכלו"

לא הבינו הסובבים אותו, מה כונתו: מדוע בשר זה לא "נאכל", אך הבינו שלא דבר של מה בכך הוא. הלכו חסידיו לברר את מקור הבשר. בדקו אצל השוחט, ולא מצאו כל דופי. בררו אצל בעל הפרה, והתברר שהיה זה בשר שאסור לאכלו מפני קדושת בכור.

באו בתדהמה אל האדמו"ר וסיפרו לו אודות חקירתם. נענה האדמו"ר ואמר: "בודאי חושבים אתם שאני נביא ויודע, אך אין זה כך. כל אדם מישראל יכול להרגיש זאת, לפעמים ליבו לא נותן לו לאכול".

והמשיך ואמר  "הכתוב: 'בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, מה פרוש נאכלת? יש בשר "שנאכל", שרוצים לאכול, ומה פרוש אשר לא תאכל? יש בשר "שלא נאכל" שאין רצון לאכלו. (613 סיפורים  על תרי"ג).

 

ומעשה ביהודי אחד שהיה לו מכיר גוי אחד בכפר. ומפעם לפעם היה הולך ומתאכסן בבית הגוי לרגל מסחרו, והיה הגוי מביא בפניו תבשילים שלהם, והיה היהודי אומר לו, ידידי, דבר זה אסור לנו על פי תורתנו הקדושה. והיה יושב שם כמה ימים ומסתפק בפת חריבה שהיה מביא עמו בילקוטו. פעם אחת נזדמנו שני יהודים בכפר, וימות החורף היו, ולא היה להם מקום ללון. ונתדפקו על דלתו של אותו גוי, והניח לפניהם לאכול ממאכליו שבישל. והללו הושיטו ידם ואכלו מן המאכלים האלו כדי שובעם. כשעמדו מן השולחן ביקשו מקום ללון. אמר להם אותו הגוי, לכו אל מקום אחר באשר תמצאו. תמהו היהודים והתחילו מתחננים בפניו. אמרו לו, היכן נלך עכשיו בליל סופה וסערה. ומה עשינו לך ומה חטאנו. אמר להם הגוי, כיון שאכלתם מתבשילי סימן שאינכם נאמנים על דתכם, ושוב אין אתם נאמנים בכל דבר. וחושש אני פן תגנבו חפצים מביתי, כי מי שאין לו שורש ועיקר בדתו אין בו שום אמונה. שהרי יהודי פלוני יושב אצלי ימים ושנים ולא טעם שום דבר מתבשילי, ולכן היה נאמן בעיני.

ובשר בשדה טריפה לא תאכלו (משפטים כב-ל)

מדוע כתוב "בשר בשדה טריפה" וכי רק בשדה אסור ואילו בבית מותר? (עיין בפירוש אבן עזרא).

אלא ניתן לפרש על דרך הדרש. כי בדרך כלל מי שבני ביתו מקפידים לשמור על מאכלים כשרים, אע"פ שהוא אינו ירא ה' כל כך, הוא מתבייש לאכול מאכלים שאינם כשרים מפני שהוא נמצא במסגרת, או מפני שמצוי לו בלאו הכי בשר כשר ולמה לו לאכול בשר טריפה? אבל כשהוא נמצא בשדה כלומר מחוץ לבית כגון בטיול או במילואים וכדומה אז יש חשש שמא יכשל ויאכל טריפה כשאין לו בשר כשר, וגם אין לו ממי להתבייש, חוץ מבורא עולםולכן מפני חשש תאוות הבשר הזהירה התורה בפירוש "ובשר בשדה" טריפה לא תאכלו, בכל מצב שיהיה.

ומעשה בעיירה אחת שהממשלה גזרה לפנות את בית הקברות שלה לצורך כביש, ופינו את כל המתים ובכל בית הקברות נמצאו רק עצמות, חוץ משני קברים שהיו גופות שלמות האחת היתה של רב העיירה שהיה איש צדיק וקדוש. והשניה של חייל אחד וכולם תמהו איזו זכות היתה לחייל הפשוט הזה שנשאר גופו שלם?

לאחר שחקרו נודע שאותו חייל היה משרת בצבא הפלוני והיה תמיד נזהר שלא לטעום מפיגוליהם. פעם אחת ספרו לקצין הגוי שכך נוהג היהודי שלא טועם מהאוכל שלהם. חרה לו מאוד וציוה לכמה חיילים להאכילו בכוח בשר חזיר. השכיבו את החייל היהודי ודחפו לתוך פיו בשר חזיר ולא בלע עד שנחנק ומת. וכעת לאחר מאה שנה נתגלה קברו והיה גופו שלם ורענן ונכתב כל זה בספר חברה קדישא ונעשה על ידי זה קידוש ה' גדול (קול יהודה).

כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו (משפטים כג-ה)

עזב תעזב עמו. וזהו שנאמר "עזוב" היינו הנח את איבתך, וברגע זה אל תחשוב בה. וזה שנאמר "תעזב" שתלך לסייע לו לפרוק משאו. וזוהי אחת ממצות עשה שבתורה ונקראת מצות פריקה. ר"ל פריקת המשא מעל גבי הבהמה. ויש בזה עוד מצוה ששמה מצות טעינה, כלומר לעזור לו להטעין המשא על גבי הבהמה, כפי שמוזכר בפרשת כי תצא. ויש הבדל בין מצוה אחת לחברתה, שבמצות פריקה יש חיוב לילך ולפרוק בחנם, כיון שיש בזה צער בעלי חיים, שלבהמה יש צער מן המשא המוטל עליה, בין אם המשא הוא כשיעור שיכולה לסבול, ובין אם הוא יתר מכדי יכולתה. וכן אם תמות הבהמה יאבד בעליה ממונו, ובגלל ב' הטעמים האלו ציוה הקב"ה לעזור לו לפרוק משאו. ומי שרואה אותו בכך ואינו עוזר לו, עובר על ב' מצות. האחת מצות עשה והאחת מצות לא תעשה. אלא אם כן הוא כהן והבהמה בבית הקברות, או שהוא זקן או תלמיד חכם, שפטרה אותו תורה ממצוה זו.

מעשה היה בשני בני אדם שהיו מהלכים בדרך. והיו שונאים זה לזה, באמצע הדרך נפל משאו של אחד מהם מחמורו, וכשראהו חברו בכך רץ להטעין משאו כדי לקים מצות התורה. באותה שעה אמר הלה בלבו, אני טעיתי בפלוני, שחשבתי אותו לאויבי, ועכשיו בא וסייע לי להטעין המשא. ובכך התחילו מעט מעט לדבר זה עם זה עד שבאו לאכסניה. ושם אכלו ושתו יחד ונעשו רעים אהובים. ומה גרם להם זאת על שקיים זה מצוה אחת מן התורה. שמצוה גוררת מצוה. ואומר הכתוב: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג) ר"ל בגלל המצות שרוים שלום ואהבה בין הבריות.

ודעו שאמרו בגמרא שבין במצות פריקה ובין במצות טעינה החיוב הוא כשיש בינו ובינו כשיעור רס"ו אמות ושני שלישי אמה. שאם היה רחוק מן השיעור הזה,  פטור.

עזב תעשב עמו (משפטים כג-ה)

פעם עברה אשה אחת סמוך לביתו של רבי יוסף זונדל מסלנט, מורו ורבו של רבי ישראל סלנטר, לחפש את שואב המים. כשלא מצאה אותו ופגשה בר' זונדל, שחשבתו על פי תלבושתו לזקן עני, הציעה לו לשאוב לה חמישה פחי מים במחיר סכום מסוים. ר' זונדל קיבל את הצעתה בשמחה, ושאב לה את המים. כשסיים לסיע לה אמר לזקנה שעכשיו אין לו צורך בשכר, ולכן יקח ממנה את השכר אחרי שישאב לה מים בפעם הבאה. אחרי שבוע חקרה הזקנה אודות שואב המים כדי לשלם לו את שכרו ונודע לה שהשואב היה ר' זונדל. שכשבאה אליו ובקשה את סליחתו, צחק ר' זנדל ואמר לה יישר כוחם, שעל ידך נזדמן לי לגמול חסד בגופי! ("רבי יוסף זונדל ורבותיו").

מעשה ונקלע ר' יוסף זונדל לעיר וילנא, ועמו מכתב מעיירתו סלנט למוסרו לרבי גרשון אמסטרדם מרבניי וילנא. הלך ר' זונדל לביתר' גרשון, עמד ע"י הפתח והגיש לו את המכתב. הרב בחושבו לי מלבושיו שהוא אחד העגלונים, רצה להנות אותו בשכר טרחתו, קרא לו שיכנס פנימה ומזג לו כוסית יין שרף, כפי שנהוג לתת לעגלונים. ר' זונדל לא סירב וקיים את ההלכה "כל מה שאומר לך בעל הבית עשה" (פסחים פו, ב) ושתה מן הכוס.

הרב בשומעו שהוא בא בשיחות מהעיירה סלנט, התחיל לשאול אותו על שלומו ומעשיו של ר' יוסף זונדל, החסיד הפלאי, הוא התחיל לגמגם בתשובות והמעיט את דמותו. הדבר עורר אצל הרב חשד ושאל לשמו, רק אחרי ששמע ששמו "זונדא", פנה ואמר לו: ה' רצון יראיו יעשה, שלא יהיה ניכר עליו כלל מי הוא. (אור ישראל לוקטו ממורשת אבות).

לא תטה משפט אביונך בריבו (משפטים כג-ו)

שני  יהודים באו לדין תורה לפני רבי חיים ליב רוטנברג (מישקובסקי) רבה של סטויסק. התובע היה מוכר כפורק עול תורה ומצוות והנתבע היה שומר תורה.

הם הרצו את טענותיהם, שמע הרב וזיכה בדין את התובע פורק העול. הנתבע שיצא חייב סירב לציית לפסק דין, ועוד כעס על הרב שזיכה אדם רשע ובליעל…

לאחר שהלה המשיך לעמוד בסירובו אמר הרב לתובע: לך ותבע אותו בערכאות של גויים בעיר המחוז לידא, ואני אסע ואעמוד בבית המשפט להעיד עבורך. והימים היו בסוף ימי ספירת העומר.

אמר התובע לרב להזמין משפט  בערכאות, אפשרי שיחול בחג השבועות. השיבו הרב אני אסע קודם החג לעיר לידא, ואסכים בעצם החג להופיע בבית המשפט ולהעיד לטובתך. הדבר עורר זעם ותמהון בין התושבים, וטענו האם לרשע הידוע הזה, צריך הרב לעמוד לימינו במסירות כה גדולה, ולבזות את כבודו בעצם ימי החג?

כידוע עבודת ה' של רבי חיים  לייב בכלל, ובימי החגים בפרט, היתה בהתלהבות ויגיעה עצומה.

כאן מצא לנכון לעזוב את עירו וביתו וגם ללכת ביום טוב למסור עדות לפני עכו"ם.

אמר ר' חיים לייב הרי זו דרשת חז"ל מפורשת "לא תטה משפט אביונך בריבו" אביונך במצוות! אם כן חייב אני איפוא לעשות כל מאמץ ולהקריב הכל למען הציל את ממון ה"אביון במצוות" הזה היות ו"צדיק" הוא בריבו. ("פעולת צדיק" לוקט ממורשת אבות).

ושוחד לא תיקח כי השוחד יעוור פיקחים ויסלף צדיקים (מישפטים  כג-ח)

מעשה בשני יהודים באו לדין תורה בפני רבי אברהם יהושע מאפטא. הרצה כל אחד מהם את טענותיו במשך שעות ארוכות, וכשסוף סוף נסתימו הטיעונים, ציוה עליהם הרב להמתין בחדר סמוך עד שיקבע פסק הדין.

בחדרו נותר הרב והתעמק בדין שהובא לפניו. מידי זמן ביקש משמש בית הדין להגיש לו ספר זה או אחר, עד שנתגבהה ערמת ספרים על שולחנו. תוך כדי עיון בספרי הפוסקים היה הרב מוציא קמצוצי טבק מקופסתו, עד שאזל הטבק. הושיט הרב את קופסתו לשמש, ורמז לו שהתרוקנה. השמש, שבקי היה בעבודתו, הבין את הרמז ופנה למלא את הקופסה בטבק ריחני. בצאתו, הבחין כי אחד מבעלי הדין יושב בחדר הסמוך ומעיין בספר, ואילו בעל הדין השני  יצא החוצה לסעוד את ליבו.

הציץ השמש החוצה, וראה כי מעטה שלג פרוש על הרחוב. התעטף אפוא במעיל הפרוה שלו ועמד לצאת.

עקב בעל הדין אחר מעשי השמש הזקן, ובראותו כי מתעד הוא לצאת לרחוב המושלג, אמר: "הנח לי ללכת במקומך. צעיר אני, וקל יהיה לי ללכת בשלג". בלי להמתין לתשובה פנה לכיוון הדלת. הושיט לו השמש את קופסת הטבק ומטבע של כסף, והלה יצא.

ברגע זה נזכר השמש הזקן, כי לפני עשרות שנים, כשקיבל את תפקיד השמשות, הורה לו הרב כיצד עליו להתנהג בתפקידו. באותו מעמד הזהיר אותו הרב, לבל יניח לבעלי הדין שיעזרו לו בדבר מה, ובפרט לא לפני מתן פסק הדין. עשרות שנים הקפיד למלא את מצותו של הרב, ואילו היום שכח ונכשל.

"שנית זה לא יקרה!" החליט. "לא שלג, לא רוחות סערה, לא ברקים ורעמים יעצרוני מלמלא את כל תפקידי!"

מקץ דקות אחדות שב בעל הדין ובידיו קופסה גדושה בטבק טרי וריחני. נטל השמש את הקופסה ונכנס אל חדרו של רבי אברהם יהושע. הרב היה שקוע רובו ככולו בדין התורה המסובך, וכלל לא הרגיש בצער הנבט מפניו של השמש. הוא נטל בתודה את הטבק, ושב ליטול מן הקופסה קמצוץ אחר קמצוץ.

והנה – פלא. ככל שהעמק בספרים שלפניו, הרגיש עתה הרב, כי העניין נעשה מסובך ובלתי מובן יותר ויותר. הוא שאף אל קרבו מן הטבק – והסבוך והבלבול גברו עוד יותר. שאף עוד – והרגיש כי במקום להצדיק את אחד מבעלי הדין ולחייב את השני, כפי שסבר תחילה, התהפכו היוצרות! התפלא הרב: מדוע בתחילה סבר כך, ואילו כעת הכל נראה לו, בבטחון רב שכזה, שונה לחלוטין? בטרם קרא לבעלי הדין להכנס ולשמוע את פסק הדין – ביקש לעיין שוב בספרים.

תוך כדי עיון בספר הושיט ידיו אל קופסת הטבק ליטול עוד מתוכה, ואז נתקלו אצבעותיו בחפץ נוקשה. קרב אליו את הקופסה והחל מחטט בה – והנה נימצא בקופסת הטבק מטבע זהב!

נדהם רבי אברהם יהושע: כיצד הגיע המטבע אל תוך קופסתו?!

קרא לשמש ושאלו: "מנין לקחת את הטבק?"

נבהל השמש: כיצד הבחין הרב כי הוא, השמש, לא ציית להוראותיו, והניח לאחד מבעלי הדין לקנות את הטבק?!

בקול רועד סיפר לרב, כיצד התכון לצאת לרחוב המושלג ולקנות טבק, אך אחד מבעלי הדין התנדב ללכת במקומו. באותו רגע, היתודה השמש, נשתכחו ממנו הוראותיו של הרב. ועתה מבטיח הוא, כי מהיום הזה והלאה הדבר לא ישנה!

"קרא אפוא לבעל הדין הזה", ביקש הרב, בלי לספר לשמש על מטבע הזהב.

כשנכנס בעל הדין, הגיש לו הרב את המטבע וצוה עליו בכל תוקף לקחתו. "את פסק הדין שלכם אני לא אוכל לחרוץ", אמר לו הרב בקול קשה. "כלום לא ידוע לך, מה אמרה התורה? כלום מימיך לא למדת את הפסוק האומר: 'השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים'?!

צאו וראו את הכח של השוחד שהארתו משפיע על החלטות הדיין ועוד שפסוק זה נאמר מהקב"ה בכבודו בעצמו כלומר שאין אדם שאינו יכול להינזק משוחד כי השוחד יעור עיני חכמים (שהקב"ה קורא להם חכמים סימן שהם חכמי אמת) ויסלף דברי צדיקים (שהקב"ה חוקר כליות ולב קורא להם צדיקים) מסקנה שהשפעת השוחד עצומה מאוד ואין לה חסינות אלא צריך מלכתחילה לברוח ממנה ומכל התולדות שלה כגון שקר מירמה וכדומה.

מדברי חז"ל אנו למדים, שהרי כל אותם התנאים והאמוראים שפסלו את עצמם לדין מחמת הפחד של קבלת טובת הנאה פעוטה, לא עשו זאת אלא מפני החשש שהשוחד יטעה אותם ולא ירגישו בטעותם. וכל המסתכל הסתכלות נכונה במהלך כוחות נפש האדם, רואה את נפתולי המידות והידיעות המשוחדות, כיצד הם טופלים שקר על שקר ויוצרים תלי-תילים של רעיונות ודיעות, מסולפים אף הם, כדי להחזיק את השקר הראשון.

האדם עומד בפני ניסיון האמת יום-יום. ניקח לדוגמא את העישון. אין אדם שאינויודע את נזקו, אנשים מקבלים מחלות, לאנשים אחרים זה גורם הפרעות גופניות שונות, ולמרות הכל אחת התעשיות הגדולות במדינה היא העישון. ולא רק זאת אלא שאלפים מצטרפים מידי שבוע למעגל המעשנים למרות האזהרות המודפסות על הקופסאות. כולם יודעים את האמת ולא רק זאת, אין מדובר כאן בטיפשות, מדובר כאן באנשים חכמים ומשכילים ואף רופאים. מכאן המסקנה: אדם הנתקף בתאווה מתעלם מהאמת כי האמת מפריעה למילוי רצונו.

לצערי כיום העולם מלא כסף ושוחד ומירמה והחוצפה תישגה כאשר אנחנו רואים שרים ח"כ כנסת ואנשי ציבור אחרים נתפסים במתן שוחד במירמה ובמינהלים לא תקינים והכל מתחיל ונגמר בפוליטקה עד שזה נכנס לבתי המשפט, כאשר שופטים משפטים עם נגיעות פוליטיות ולפי דעתם האישית ולא לפי דעת נטרלית שמחפשת אמת ולא כאן הזמן המקום להאריך בנושא זה ונסביר זאת במליצה: שופט התישב על כיסאו ופנה אל עורכי הדין שהתיידנו בפניו: "ובכן שניכם ניסיתם לשחד אותי לפני המשפט". שני עורכי הדין הסמיקו והתכווצו בכיסאותיהם. "אתה, עו"ד פלדמן נתת לי 15.000 דולר, ואתה עו"ד לוי נתת לי 10.000 דולר".

השופט הוציא צ'ק מארנקו בזמן שכולם חשבו שהוא מתכוון להחזיר את מתן השוחד. השופט רשם צ'ק והושיט לעו"ד פלדמן ואמר: "הנה אני מחזיר לך 5000 דולר וכעת נוכל להמשיך במשפט ללא משוא פנים" מצחיק אך דברים כאלה קורים רק לא בדוגמאות קלאסיות כאלו אלא באינטרס פוליטי ובנגיעות אישיות שקשה להוכיח אותם.

היה בזמן מלחמת המפרץ יהודי חילוני ששיעמם לו מרב שינאתו לחרדים הוא נכנס לשכונת מאה שערים עם רכבו בשבת. החרדים נדהמו מחוצפתו והתקהלו סביב רכבו שמוציא צלילים חזקים של שירים מהרדיו. היהודי יצא מרכבו והחל לירות באויר ולכיון רגליהם של החרדים וכשניכנסה המשטרה ועצרה אותו, עשו לו משפט.

השופטת פסקה מרוב חוצפתה א. זה שהיהודי נכנס לשכונה החרדית עם רכבו בשבת זאת זכותו המלאה ואי אפשר להתיחס לתובעים לגבי סעיף זה ואילו לגבי הסעיף השני התובע שהיהודי ירה לכל עבר גם השופטת זיכתה את היהודי משום הגנה עצמית. ואני אומר שזה ממש צחוק מהעבודה כי לדעתי המרחק בין דעותיו של היהודי והשופטת לא רחוקות ואפילו קרובות זו לזו. תארו לכם שיהודי היכנס לכפר ערבי ויתחיל לירות לכל עבר אני מבטיח לכם שהוא יקבל עונש כראוי לו. כנראה הערבים נראים בעין יותר טובה מהחרדים במדינת ארץ ישראל.

לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם:

ויש מפרשים לגבי הממנים, לא תטה משפט, מוסב על המינוי של השופטים והשוטרים שיהיה בלי משוא פנים. וזהו שאומר הכתוב: לא תטה משפט, אל תעשה כנגד המשפט, שאם יש דיין שיש בו כל המעלות הנצרכות לדייין בישראל, ואתה אינו ממנה אותו, אלא דיין אחר פחות מימנו במעלות, אבל אתה ממנה אותו משום שמוצא חן בעינך, הרי אתה מטה בזה את המשפט. לא תכיר פנים, אל תמנה דיין מפני שהוא קרובך, ולא תקח שוחד, מאדם שאינו ראוי למנותו. כי השוחד יעלים ממך המשפט הנכון במינוי הזה, שכן השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים.

מסופר על אב בית דין אדם חסיד שלם ישר שהיה דיין בדיני ממונות.

והנה הזדמן לו לדון משפט בין שני אברכים. כבר במהלך המשפט היה ברור שלאחד האברכים שהשופט נוטה לחרוץ את דינו לרעה. סיים השופט את המשפט וקבע שמחר יחרוץ את גזר הדין. למרות שמתוך מסקנות האישיות השופט יודע כבר מה תוצאת המשפט אך כדי להיות אחראי למעשה ולקיים את המשנה הווי מתונים בדין אמר לעצמו השופט שלא למהר לחרוץ את הדין ולישון על הסוגיה עוד לילה אחד ואחרון.

גורל המשפט היה ידוע לכולם והתיעץ אחד האברכים עם חברו. חברו והציע לו לשחד את השופט אבל איך אפשר לשחד כזה שופט חסיד, בושה צריך בכלל לעלות את הרעיון בפניו. עלה בעצתם רעיון ומבלי ידיעתו שילשלו לכיס מעילו של הדיין 5000 דולר בתקווה כשיגיע הביתה אולי יבין בצרכים ניסתרות ומבלי שאף אחד ידע ויקבל את השוחד.

אך השופט לא מישמש את כיסו כל היום וכשהגיע היום למחרת ויבא להכריע את גזר הדין פגם לב השופט שליבו נוטה לזכות את הנאשם שברצונו היה להרשיע.

מוזר הדבר היה בעיניו ומכוון שהיה ירא שמים ידע שיש כאן מעשה שטן ועצר את המשפט וקבע שהכרעת הדין תידחה ליום אחר.

השופט הלך לביתו וכשהכניס את ידו לכיסו להוציא את המפתחות של הדלת גילה את השוחד 5000 דולר ואז הכל כבר היה ברור שהשוחד גרם לעיוות הדין מרוב שהשלחותיו רשעיות וקשות גם מבלי שהאדם ידע שהוא מקבל שוחד.

ותמיד טען השופט שאינו רוצה להכריע את הדין כי נגע בדבר אפילו בעקיפין ובצורה שלא ידע עדיין השראת השוחד משפיעה גם בתת מודע רחמנא ליצלן.

מדבר שקר תרחק (שמות כג-ז)

בספר "החינוך"(מצווה ע"ז) כותב: "ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק', והנה הזכירה בו לשון חוק לרוב מיאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות".

למדים אנו מכאן שאזהרת התורה "מדבר שקר תרחק" אינה רק משקר כפשוטו, אלא מכל הדברים הבאים על ידי השקר, ואזהרת התורה צריכה לזעזע אותנו על גודל הסכנה הטמונה באמירת השקר.

הרמח"ל כותב ב"מסילת ישרים" (פרק יא).

"והנה דבר השקר גם הוא חולי רע נתפשט מאוד בבני האדם ואולם מדרגות מדרגות יש בו.

יש בני אדם שאומנותם היא השקרנות, הם הולכים ובדוים מליבם כזבים גמורים למען הרבות שיחה בין הבריות או להיחשב מן החכמים ויודעי דברים…ויש אחרים קרובים להם במדרגה אעפ"י שאינם כמוהם ממש והם המכזבים בסיפוריהם ודבריהם והיינו שאין אומנותם בכך ללכת ולבדות סיפורים ומעשים אשר לא נבראו ולא היו אבל בבואם לספר דבר מה יערבו בהם מן השקרים כמו שיעלה על רוחם".

אם נבחן ונבדוק מהו המניע את האדם לשקר התשובה היא פשוטה: האדם בטוח שע"י השקר הוא יתגבר על הקושי שנוצר לו. הוא חושש לומר את האמת כי ה"עניינים הסתדרו" והדבר בא לידי ביטוי בתחומים שונים. אך אם ידע האדם כי ישנן ארבע כתות שאינן מקבלות פני שכינה ואחת מהן היא כת השקרנים, האם לא יזדעזע גופו מעצם המחשבה שכל מעשיו לא יעמדו לו? האם תולה על מחשבתו לא לומר את האמת, ובעל "נועם אלימלך" אומר, שלעתיד לבוא יהא לו חלק בעוה"ב, שאם ישאלוהו "למדת תורה?" יאמר "לא", "קבעת עיתים לתורה?" יענה "לא", "עשית חסד?" יענה "לא", אז יאמרו לו: :בעבור שאתה דובר אמת מגיע לך עולם הבא".

שפת אמת תכון לעד (משלי יב-יט) ומצלת ממיתה, כידוע מאמר הש"ס (סנהדרין צז, א) בההוא אתר דשמה קשוטא, שלא היו מדברים שקר ולא מית אנש בלא זמנה. ואמרו רבותינו ז"ל (שם צב, א) שהמשנה דבורו חשוב כעובד עבודה זרה, דכתיב (בראשית כז-יב) והייתי בעיניו כמתעתע. וה' אלקים אמת, חותמו אמת (שבת נה, א) ותורתו אמת, ושארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית (צפניה ג-יג). ויש רבים מעמי הארץ אשר למדו לשונם דבר שקר ונעשה להם כהתר גמור, עד שיש שמשקרים בספורים של הבל מבלי שום תועלת עליהם הכתוב אומר (ישעיה ה-יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא. וכשהוא כדי להשיג תועלת, כגון במידה ובמשקל וכדומה. אזי לא בשם שקר יקרא, אלא בשם חריצות וחריפות והשתדלות, ואומרים שמי שאינו משקר בזמן הזה לא יוכל להרויח. ואילו הם דעות שקטני אמנה שסומכים על מהוה עיניהם בלבד.

היצר הרע  החליק אליו בעיניו ומראה לו שמרויח הרבה על ידי השקר, ככתוב בדברי קבלה (ירמיה יז-יא) עושה עושר ולא במשפט בחצי ימו יעזבנו. ובאחריותו יהיה נבל או יהיה עושר שמור לבעליו לרעתו בעולם הזה ובעולם הבא. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.

ורעת השקר היא רעה בעיני אלהים ואדם, כי מן שהוא שקרן הוא נבזה ונמאס, וגנאי הדבר לעין כל עד שאפילו באומות העולם יש שנזהרים מאוד לאמת דבריהם  ושלא לדבר שקר. והמדברים שקר במשא ומתן שעושים עם גויים, גורמים חלול ה', שאומרים הגויים ידוע הדבר שיהודי שקרן, כזבן, עולן, וכהנה רעות מדברים עליהם ונותנים מום בקדשים. וידוע חומר אסור חלול ה', וכמה אסורים נגררים מן השקר לפי הענין כאשר יראה הרואה. וכך ענשו של בדאי שאפילו אומר אמת אין שומעין לו. (פלא יועץ)

מעשה נפלא ומחריד אירע עם בעל ה"קהילות יעקב", המלמדנו שאפילו במצבים קשים ביותר אל יחשוש שהאמת תרע לו:

ה"סטייפלער" הקפיד לישון בסוכה גם בהיותו בצבא הרוסי בקור העז שהגיע עד לשלושים מעלות מתחת לאפס. ממש בבחינת "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה". כנראה שלא חש עצמו כלל כמצטער הפטור מסוכה. כי אין לך שמחה כשמחה של מצווה המחממת את הלב ומאשרתו.

באחת המשמרות הוטל על רבנו לשמור על בית חולים מסויים. ההוראה הייתה כי כאשר יראה איזו תנועה חשודה – יירה ברובה, והם יכניסו את כל הבי"ח לכוננות.

רבנו שהיה עייף מעמל היום, נרדם על משמרתו, ונפלט כדור מרובהו, כמובן שהכניסו את כל הבי"ח לכוננות וציפו לראות כיצד יפול דבר, לכשנרגעו, יצאו ושאלוהו מה ראה ועל מה ירה. יכל רבנו לומר שראה משהו חשוד אך תיכף נחרד מהמחשבה, והלא "מדבר שקר תרחק". וענה ואמר: "נרדמתי ונפלט לי כדור, חטא אשר עונשו מוות".

תיכף אסרוהו מקום אשר הפושעים הגדולים אסורים שם, וגזרו דינו למות בתליה, אך רבנו לא חשש כלל, כי יודע היה בבטחון כי שומר מצווה לא ידע דבר רע, והלא כל מעשיו לשם שמים, אפילו שבדרך הטבע לא היה שום דרך הצלה. אך היד ה' תקצר? לאחר שלושה ימים יום הולדת הקיסר, נתנו חנינה להרבה אסירים בטחוניים ובתוכם רבנו, ורבנו יצא לחופשי.

אם נגזרה גזירה על האדם – גם השקר לא יועיל לו אם הייתה נגזרת מיתה באותו זמן על הסטייפלער אז היא הייתה מגיעה במועד שנקבע לה.

סיבות רבות יש לרבים מן האנשים לעבור על איסור "מדבר שקר תרחק". ויש שאינם חשים בחומרת האיסור. אחד מן הדברים הגורמים לשקר הוא יצר הכבוד והמעמד שהאדם יכול להגיע אליו "בזכות השקר" אנו חשים זאת בחיי היום יום כיצד אנשים מנסים להגיע ל"פסגה" ובדרכם הם חוטאים באיסור זה אף מבלי משים לב ואינם רואים בו עבירה כל כך גדולה.

מעשה נפלא ממחיש לנו כי אמירת השקר לא תמיד מועילה לאדם מסופר על מלך סין שהיה חכם ונבון וטוב לב, וכיוון שהיה חשוך בנים חיפש יורש עצר למלכותו האדירה מקרב בני עמו. את המבחן לקבלת התואר הנכסף ערך ע"י חלוקת זרעים לכל הילדים ברחבי הממלכה.

כל ילד נצטווה לשתול את הזרע ולגדלו, והמלך יבחר את הפרח המלכותי שיוכיח על הנסיך הנבחר. כל הילדים לקחו את הזרעים, שתלו, השקו טיפחו את הפרחים, ורק לילד אחד לא צמח שום פרח מהזרע שקיבל. כמה שטרח וטיפל בו מאמציו לא נשאו פרי, והעציץ שלו נשאר מיותם ללא פרח.

ביום המיוחל ניצבו כל הילדים לבושים בבגדי חג ונרגשים עד מאוד, אוחזים בידיהם עציצים עם פרחים יפיפיים, כדי שהמלך העובר במרכבתו ההדורה ישא עיניו ויבחר את המועמד שזכה.

השקיף המלך ממקום מושבו על כל העציצים הפורחים, אך לא מצא את מבוקשו. מאות ילדים ניצבו בצדדים ואף אחד לא נקרא אל המלך. עד שראה המלך ילד אחד ובידו עציץ ריק.

קרא אליו המלך ואמר: "גש אלי בני! מדוע לא הפרחת את הזרע שנתתי לך?"

ענה הילד בקול בוכים: "אדוני המלך! איני יודע מה קרה! עמלתי קשות על פריחתו, אך שום דבר לא צמח!"

אמר לו המלך: "אתה תהיה בני!"

כולם התפלאו מדוע דווקא זכה הוא, ושאלו את המלך על כך.

אמר המלך: "כל הזרעים שחולקו היו זרעים מבושלים, וכידוע, מזרע מבושל לא צומח שום דבר. כל הילדים החליפו את הזרעים שקיבלו בזרעים אחרים, ולכן צמחו להם פרחים, ורק הילד הזה לא החליף את הזרע – כיוון שניחן הוא במידת האמת והמשיך לקוות שיפרח. זה היה זרע האמת, שעל ידו ביקשתי לבחון את בני-יורשי-לעתיד.

מי שהאמת היא נר לרגליו ועל פיה יונחו כל מהלכי חייו ראוי הוא למלכות וראוי הוא למלוך!"

אנו בניו של מלכו של עולם, שחותמו אמת, צריכים להיות עובדי ה' באמת ועי"כ נהיה ראויים למלכות.

מי שרוצה לדבק עצמו בהשי"ת עד שילך במחשבתו מהיכל אל היכל ויראה את ההיכלות בעיני השכל – ישמור עצמו מלומר שקר אפילו בטעות.  (אור דניאל).

אמת מארץ תיצמח

אמת היא יסוד העולם, לאו דוקא ברוחניות, אדם שקרן אינו יכול לעסוק אפילו בעסקי העולם הזה, כי מי שהוא שקרן אין רוצים לעשות עמו אפילו משא ומתן ולדבר עמו. מה שאין כן בשאר המצוות, אפילו כשאדם אינו מקיים חלילה מצווה מסוימת אעפ"כ יכול לעסוק בעסקי העוה"ז. ומדוע? כי האמת מדרגה גבוהה היא ולולי היתה מעמודי העולם לא היה האדם מעורר עצמו או האמת ולכן עשה הקב"ה שבלא אמת לא יוכל האדם להתקיים אפילו בעסק העולם הזה בכדי שעי"ז יעורר עצמו לבוא אל האמת בעבודת הבורא. וזה פירוש – "השליך אמת ארצה" – שגם בארציות – בעוה"ז לא ניתן להתקיים בלי אמת. (קדושת לוי).

הגרוע מכל שבהם ניכשלים רוב בני אדם בשקר זה בגלל כסף לצערי היוקר יאמר בדורנו ואנשים מוכנים לעשות דברים מטורפים בשביל כסף במיוחד שמדובר בירושה או סיכסוך בין שנים על פיסת אדמה. ישנם גם מצבים אדם מנסה למכור את הדירה או את רכבו הוא עובר על מסכת ארוכה ורצופה של שקרים במשא ומתן ומי שחוגג על כל השקרים הללו הם עורכי הדין שהם למעשה עוקרים את הדין שלא מעניין אותם הצדק אלא הכסף ומוכנים לייצג אפילו רוצח וודאי ולנסות להוציאו זכאי, אוי להם מיום הדין. ישנה מליצה בהקשר אליהם פעם נפלה המחיצה בין גהנום לגן עדן, ומיד החלו מריבות להחזיר את המחיצה. הצדיקים אמרו שחם להם ויש אויר מסריח שמפחם את איכות הסביבה בגן עדן ואילו  הרשעים לא רצו להחזיר את המחיצה בטענה שגם להם מגיע משב רוח נעים מגן עדן. אמרו הצדיקים אם לא תענו לבקשתנו אנחנו ניפנה בתביעה משפטית. ענו הרשעים בגהנום: "כן ואיפוא לדעתכם תמצאו עורכי דין"? מצחיק אבל נכון ישנם עורכי הדין יראו פני גהנום כי כל עולמם זה הכסף. כמו המליצה במטוס שעמד לנחות נחיתת אונס וכל הנוסעים נכנסו לבהלה הטייס ביקש מהדיילת להכין את כולם לנחיתת חירום כעבור כמה דקות שאל הטייס את הדיילת "מה מצב הנוסעים"? הדיילת אמרה כולם חגורים חוץ מעו"ד שמחלק כרטיסי ביקור.

שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון (משפטים  כג-י)

 אמרו המפרשים מדוע בחר הקדוש ברוך הוא, אחר שש שנים שנה שביעית? משום ניזכר בגמרא אמר רבה לתלמידיו לא תתחזו קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי כדי שיטרחו בבציר ובקציר, וכשהם יטרחו בקצירה וחרישה אז יהיו פנויים בשאר ימות השנה ללמוד, בינתיים כל הישיבות היו מבטלות תורה שני חודשים בשנה, ולזה ציוה הקדוש ברוך הוא שש שנים תזרע שדך כל שש שנים יש לך שנים עשר חודש שאתה חייב לי, ולכן ובשנה השביעית היא שנת השמיטה שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, רק תשב ותלמד, ולא רק בני ישיבות אלא כל ישראל, גם פה מראה לנו ענין האמונה ועל זה אמרו המפרשים מדוע נכתב עניין השמיטה בפרשת בהר-סיני? כי כל יום, יוצאת בת קול מהר סיני ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. דעו שנתתי לכם התורה בהר סיני, ומיום שנתתי לכם התורה ירדה שנאה גדולה לאומות העולם נגד ישראל. (אהבת חיים)

בהר סיני מה שמיטה נאמרו חוקותיה ודקודקיה מסיני אף כולן מסיני, למה מצוות שמיטה נאמרה בסיני משאר כל המצוות? בעבור שמצות שמיטה ראיה ברורה כי התורה מן השמים, איך אפשר שבן אדם כמשה רבנו בטוח לכל מי ששומר שמיטה תבואה לשלוש שנים שישי שביעי שמיני? הלא זה לא דרך הטבע אלא ודאי שהתורה מהשמים היא (פניני התורה)

להוסיף בטחון בקב"ה ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה שיוסיף האדם בטחון בשי"ת, כי כל המוציא בלבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת ומלומד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מידת הכילות הרבה ולא מיעוט הבטחון (ספר החינוך, מצוה פד).

אומר אני, שטעם מצווה זו היא להשריש את ישראל במידת האמונה והבטחון בה' כי חשש ה' שישכחו ישראל את ה' ויסירו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל ועולם כמנהגו נוהג… על כן הוציאם מן המנהג הטבעי לגמרי… שבשנה הששית תעשה התבואה לשלוש השנים…ועי"ז יהיו עיניהם אל ה' כמו שמצינו בירידת המן ליומו שהיו עיניהם נשואות אל ה' תמיד, ויבטחו בו תמיד, כן ענין השמיטה שלא יעבדו האדמה כל שנה שביעית אין זרע ואין קציר, ויסמכו על הנס שתעשה התבואה לשלוש השנים, וזה טעם נכון וברור (כלי יקר).

שמיטת קרקעות

 

ושש שנים תזרע את ארצך, ואספת את תבואתה. והשביעית  תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה, כן תעשה לכרמך לזיתך (שמות כג, י-יא).

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור, שנת שבתון יהיה לארץ, והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך, ולשכריך ותושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל. (ויקרא כה, ב-ז).

שמיטת כספים

 

מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'. את הנכרי תיגוש, ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך (דברים טו, א-ג).

במצוות השמיטה שני חלקים: שמיטת קרקעות ושמיטת כספים.

שמיטת קרקע הנה מצווה התלויה בארץ, הנוהגת בארץ ישראל בלבד, ואילו שמיטת כספים הינה חובת הגוף שאינה תלויה בארץ, ונוהגת אף בחוץ לארץ. כדברי רב יהודה (קדושין לז) כל מצווה שהיא חובת הגוף – נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ, חובת קרקע – אינה נוהגת אלא בארץ.

אימתי החלו ישראל לקיים מצוות שמיטה?

 

כשנכנסו ישראל לארץ, לא התחילו למנות לשמיטה כלומר, למנות שש שנים ולקבוע שמיטה בשנה השביעית) עד אחרי שכבשו את הארץ וחלקוה בין השבטים, שהרי נאמר בתורה: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" – שיהא כל אדם מכיר את שדהו וכרמו.

רק אחרי ארבע עשרה שנה שכבשו וחלקו את הארץ בין השבטים החלו למנות לשמיטה, ושנת האחת ועשרים לכניסתם לארץ היתה שנת השמיטה הראשונה של בני ישראל.

מנין השנים

 

לאחר השמיטה הראשונה המשיכו ישראל למנות שש שנים, ובשנה השביעית – שמיטה, וכך המשיכו למנות שבע פעמים. אחרי השמיטה השביעית באה שנת היובל שנאמר (ויקרא כה ח) "וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה". ונאמר בהמשך: "וקדשתם את שנת החמישים שנה….יובל הוא תהיה לכם…יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם" וכו'.

מכאן ואילך היו מונים לשמיטה וליובל. (נחלקו חכמינו כיצד היתה מנין השמיטה והיובל: האם שנת היובל אינה נכללת במספר השנים, ואחרי היובל מנו שנה ראשונה לשמיטה וליובל, או ששנת היובל היא שנה ראשונה למנין השני, דהיינו ששנת היובל היא גם שנה ראשונה של השמיטה הבאה).

יובל בזמן הזה

 

מצוות היובל נוהגת מן התורה רק בזמן שכל ישראל יושבים בארץ ישראל, שנאמר (ויקרא כה, י), "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" – ולמדו חכמינו, בזמן שכל יושביה עליה. לפיכך משהחלה גלות השבטים (עם גלות שבטי ראובן וגד וחצי שבט מנשה, שישבו בעבר הירדן) בטלו היובלות (עורכין לב: ע"פ רמב"ם הלכות שמיטה ויובל, פרק י').

כשחזרו ישראל לארצם מגלות בבל, לא שבו כל השבטים, לכן לא נהגו דיני שנת היובל וכן לא מנו יובלות, אלא מנו שש שנים, ובשנה השביעית נהגו שמיטה. (תוס' ע,ז ט: ד"ה האי, רמב"ם וכסף משנה שם).

שמיטה בזמן הזה

 

נחלקו חכמינו אם שמיטה בזמן הזה (מזמן שבטלו היובלות) מדאוריתא או מדרבנן. חכמים אומרים: מדאוריתא, ולדעת רבי – שביעית בזמן הזה מדרבנן, הואיל ושמיטה תלויה ביובל, ובזמן שאין היובל נוהג אף שמיטה אינה מן התורה.

"רבי אומר: וזה דבר השמיטה שמוט (דברים טו, ב) – בשתי שמיטות הכתוב מדבר: אחת – שמיטת קרקע (יובל, שבו חוזרות הקרקעות לבעלים), ואחת – שמיטת קרקע (יובל, שבו חוזרות הקרקעות לבעלים), ואחת – שמיטת כספים (שביעית, שבה נוהגת גם שמיטת כספים, לעומת היובל שבו אין שמיטת כספים). בזמן שאתה משמט קרקע, אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע, אי אתה משמט כספים".

פרוש: בזמן שהיובל נוהג – השמיטה נוהגת אבל בזמן הזה, שאין היובל נוהג – גם שמיטה אינה נוהגת מן התורה, אלא מדרבנן.  (מו"ק ב – גיטין לו. רש"י ותוס' שם).

שמיטה בזמן הזה

ריטב"א גיטין ל"ו ובחינוך מצוה פ"ד ותע"ה, ועיין טור יו"ד של"א ובב"י שם ד"ה ובשביעית, שפ"א מו"ק ב, בית הלוי ח"ג א', חזו"א שביעית סימן ג' ס"ק ז, ח.

רוב הראשונים פסקו כרבי, ולפיכך לרוב השיטות שמיטה נוהגת בזמן הזה מדרבנן.

וטעם דלא תקנו חז"ל שיהא יובל נוהג בזמן הזה מאחר שלא היו רוב הציבור יכולין לעמוד בה ליאסר בעבודת קרקע ב' שנים רצופות שמיטה ויובל.

ותקנת חז"ל דשמיטת כספים היא, שלא תשתכח תורת שמיטת כספים מישראל.

טעם תקנת חז"ל, גיטין לו: וברש"י ותוס' שם, רמב"ם פ"ט ה"ג, שו"ע חו"מ סימן ס"ז ס"א, וע' בסמ"ע חו"מ סימן ס"ז ס"א, וע' בסמ"ע חו"מ סימן ס"ז סק"ב.

ישב אחד הרבנים אצל החזון איש וניסה לדבר על ליבו שיורה לקולא בענין שביעית, אמר:

הלא שמיטה בזמן הזה היא רק מדרבנן, ממילא אין חיוב להחמיר כל כך….

השיבו החזון איש: הן כמעט כל האיסורים שיש לנו הם רק מדרבנן! כמעט שלא מצויים אצלנו איסורין דאורייתא, האם מליחת בשר היא דאורייתא. הרי רוב הפוסקים הכריעו ש"דם מבושל" אינו אלא מדרבנן? ועוד כיוצא באלו, מכל מקום כאשר מישהו לא ימלח בשר, יהיה מוחזק אצלנו כאוכל טרפות….

ובכלל, הוסיף והעיר לאיש שיחו. כלום יש לנו מושג מה דרבנן?

מרגלא בפומיה הרה"ק רבי ברוך ממז'בוז' זי"ע: מפחד אני מחייל רוסי במיוחד כאשר חרבו בידו, פחדי גובר מגדוד שלם של חיילים שחרבות שלופות בידיהם, אך כל הפחדים הללו אינם מגיעים לפחד הגדול שהנני פוחד לעבור על ספק ספיקא של איסור דרבנן.

רבי יוסף דוד הלוי סולובייצ'יק אומר בספרו שו"ת "בית הלוי" – אפילו אם דיני שמיטה מצד עצמם אינם נוהגין האידנא אלא מדרבנן, יש עלינו חיוב דאורייתא לשמרם מכח האמנה שכרתו בימי שיבת ציון ראשונה נחמיה בן חכליה וראשי האומה אשר קיבלו באלה ובשבועה לדורם ולדורות הבאים לשמור שמיטת קרקע וכספים כדת. וכן מפורש בכתוב (נחמיה פרק יו"ד) "…אנחנו כורתים אמנה…ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלקים. השביעית ומשא כל יד, אם אין בימינו שמיטה של תורה לא פקע בשביל כך דין שבועה דאורייתא.

איכר מפתח תקוה נכנס אל רבי יוסף חיים זוננפלד, רבה של ירושלים, בפרוס שנת השבע. שאל:

איך אעשה בשמיטה? ממה אתפרנס? ואולי למכור את האדמה לגוי!

במקום להשיבו ניגש רבי יוסף חיים אל כוננית הספרים, הוציא מתוכה ספר "ירמיהו", דפדף בו והראה לאיכר מה שכתוב בפירוש רשי"י לפסוק (י"ז, ה) "ארור הגבר אשר יבטח באדם ומן ה' יסור לבו", שהוא מבאר: "אשר יבטח באדם" – בחרישי ובקצירו, לומר אזרע בשביעית ואוכל, "ומן ה' יסור לבו –שהבטיחו "וצויתי את ברכתי".

 

בשעתא דישראל נטרון שונא דשמיטה כדקא יאות, נשמתהן דצדיקיא משתעין בגינתא דעדן ואתהדרו חדתון, ועלייהו תמר וקווי ה' יחליפו כח. (=בשעה שישראל שומרים שנת השמיטה כראוי, נשמות הצדיקים משתעשעות בגן עדן וחוזרות להיות חדשות ועליהן נאמר "וקווי ה' יחליפו כח".)

"שש שנים תזרע" – סופי תיבות "שמע" הוא תחילת פסוק היחוד "שמע ישראל ה' אלוהנו ה' אחד" בפסוק זה שש תיבות, לומר לך: כל הזורע שש ונח בשביעי, מעיד ביחודו של הקב"ה, שהוא יחיד וברא כל העולם בששה ימים וינח ביום השביעי, וכל הזורע בשמיטה כאילו כופר ביחודו של עולם. (נחל קדומים).

עיקר מצוה שבת ושמיטה היא להעיד שהקב"ה מקיים הנבראים בכל עת מחדש. כמאמר "אומר ועושה", פירוש, לבד המציאות שהמציא יש מאין רק שנותן בהם כח חדש תמיד (שפת אמת).

כל התורה כולה תלויה במצוות "ואהבת לרעך כמוך". והנה מצוה זו אינה רק בלב אלא שיראה לחברו את אהבתו בפועל על ידי שעוזרו ומושיעו בשעת דחקו ומפרנסהו משלו, בעת שפרנסתו מצומצמת. ואז נראה כי דבוק בלבו וקשור אליו בעבותות אהבה. והנה בשנת השמיטה, שאין זורעין וכו' וצריך להסתפק במה שיש לו, ולפעמים על שלוש שנים, ובדואי מצטמצם כל מה שאפשר, ואם אז יפקיר הכל שיהיה העני שווה לו ליטול כל מה שירצה, אין לך ואהבת לרעך גדול יותר מזה. (כתב סופר).

ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה והשביעת תשמטנה ונטשתה (משפטים כג,י-יא)

 לפי פשוטו היא אזהרה, ובשביל שקשה לקיימה כמבואר ויקרא רבה משום הכי מצווה על בי"ד להשיגם על זה. (העמק דבר)

ה"שפת אמת" זצ"ל כותב שמצוות השמיטה אינה מצווה פרטית המוגבלת לתחומה אלא שהיא מפתח לשאר המצוות.

אין מדובר כאן במצווה רגעית או במצווה חד פעמית של הקרבה ביום אחד או אף שבוע. מדובר כאן בשנה שלמה!

אדם מפקיר שדהו וכרמו למשך שנה שלמה והכל על סמך ההבטחה "וצויתי את ברכתי" (ויקרא כה, כ). התורה מבטיחה שאין לאדם להתייאש מפני אובדן ההכנסה. שפע של ברכה יגיע דווקא בעקבות ההקפדה על מצוות השמיטה.

אחת המשפחות שהקפידו מאוד על מצוות השמיטה, חלה בנם במחלה מסויימת והרופא ציווה עליו לאכול פירות מסויימים. אותה שנה הייתה שנת שמיטה ולא הייתה אפשרות כמעט להשיג פירות וירקות לשומרי שביעית.

האם אשר רצתה לקיים את מצוות השמיטה בכל מאודה, חיפשה חנות ירקות המקפידה לשמור על כללי השמיטה, אך בצר לה לא נמצאה חנות.

אך האם לא נואשה ולא חיפשה כל היתר לפטור עצמה מלשמור על מצוות השמיטה בגלל מחלת בנה. גם היא רצתה להיות נכללת במימרה "גיבורי כוח עושי דברו".

לאחר מאמצים כבירים כאשר ראתה כי אין בנמצא חנות שמיטה, מצאה לה פתרון מקורי היא הלכה לנמל וביקשה לקנות את הפירות מהימאים שהביאו זאת מחוץ לארץ, כידוע שעל פירות אלא לא חל דין שביעית.

אחד הימאים שניאות למכור לאמו של החולה את הפירות ביקש סכום גבוה מאוד שהאם לא יכלה לשלמו.

לכאורה, מדובר במצב של פיקוח נפש וניתן היה אף למצוא היתר של קניה בחנות ירקות רגילה ואין צורך במצב זה של החולה לעשות השתדלות אדירה ואולי אף בלתי אפשרית על מנת להשיג פירות שביעית.

ברם, דווקא כאן נלחמה האם את מלחמתה של הארץ. היא החליטה בו ברגע להוריד את שיני הזהב שהיו בפיה! הלכה לרופא שיניים ומכרה לו את הזהב ובכסף זה קנתה כמות של פירות וירקות ונתה אותם לבנה החולה. (אור דניאל)

והשביעית תשמטנה…ואכלו אביוני עמך

 

בענין השמיטה רצה הש"י שיהיו שווים העניים והעשירים (צרור המור)

ומעין זה כתב השפת אמת וז"ל כי מטרת השמיטה להביא לידי אחדות ולכן העשירים והעניים שוים בה עכ"ל.

תגר שמיטה אינן רואין סימן ברכה לעולם (תוספתא ביכורים בי).

הפסוק אומרי כי לי בני ישראל עבדים ודרשו חז"ל שבנ"י עבדים לה' ולא עבדים לעבדים, ולכך יש איסור לאדם למכור את עצמו לעבד. והקב"ה נתן מצוות שמיטה לבנ"י כדי שיהיו בני אדם חפשיים מעבודה ועוסקים בתורה ומצוות, דהיינו להיות עבדים לה'. ואם חלילה ישראל המירו עבודת ה' בעבודת הקרקע, אם כן יהי' עונשם שיגלו ויהיו עבדים לעבדים.  (צרור המור).

לא תבשל גדי בחלב אימו(משפטים כג-יט)

בתקופה בה היתה האימפריה הרומית בשיא פריחתה ושלטה על עמים רבים נאסרה הכניסה ליהודים לעיר רומא. כל העובר על הגזרה אחת דתו למות.

סוחר יהודי היה, ר' הלל שמו, אשר הצליח בדרכים שונות להכנס אל העיר רומא ולנהל את עסקיו, נקלע לעיר בערב חג הפסח, אך לא הצליח לצאת מהעיר. המחשבה על כך שיאלץ לחוג את חג החרות ברומא, גרמה לו פחד וחלחלה.

במוחו התרוצצה בלי הרף השאלה מנין אשיג מצות? היאך אשמר מאיסור אכילת חמץ?

הזמן הלך  ואזל, החג התקרב ובאף שעת הצהרים של ערב פסח ועדיין לא ידע ר' הלל מה יעשה. והנה לפתע עלה במוחו רעיון. בטוחני כי יהודים גרים ברומא על אף הגזרה אמר בלבו ועתה הם בודאי מתכוננים לקראת החג במחתרת. לפיכך עלי לגשת אל השוק ואתבונן מי מבין הלקוחות קונה מצרכים המיועדים לחג הפסח. אם אראה אדם הקונה חזרת, כנראה יהודי שרוצה להניח את החזרת בקערת הפסח. וכי איזה גוי יקנה חזרת דוקא עתה בערב פסח?

ממחשבה למעשה, חיש הגיע ר' הלל לשוק עמד לו בקרן זוית והתבונן בתנועה הערה. והנה פני כולם הופנו לכרכרה הדורה המפלסת דרכה ברחובות השוק. הכרכרה נעצרה וממנה ירד ראש העיר רומא בכבודו ובעצמו!

ר' הלל שם לב כי ראש העיר לוחש דבר מה למשרתו והלה נחפז לאחד מדוכני הירקות וקנה חופן חזרת. בתוך כך הוקפה מרכבתו של ראש העיר בהמון אדם, אשר רצו לראותו לחזות באיש המושל עליהם. וראש העיר הסביר לתושבים כי הגיע לשוק כדי לראות היאך אפשר לשפר וליעל את אזור השוק.

כשהחזרת בידו חזר המשרת בחשאי לכרכרה וראש העיר הצטרף אף הוא והכרכרה חזרה אל ארמון המושל.

לר' הלל לא היה כל ספק, כי ראש העיר הינו יהודי! ויהודי שומר מצוות עד כי בא בכבודו ובעצמו אל השוק לקנות מרור לליל הסדר.

אך כיצד הצליח להגיע לראש העיר ולגלות לו סודי?! נעצב אל ליבו.

השמש כבר החלה לשקוע ולא נותר זמן להתלבטויות. חיש מהר יצא ר' הלל ומצא עצמו עומד בפתח ארמונו של ראש העיר.

"דבר סתר לי אל ראש העיר" אמר לשומרי הסף אשר עצרוהו בכניסה. "הענין דחוף ואינו סובל דחוי!" חיש מהר הובהל ר' הלל ללשכת ראש העיר ופנה אליו ובליבו תחינה לרבון העולמים שינחהו בדרך הנכונה וישמרהו.

"זקוק אני לעזרתך" אמר לראש העיר והביט בפניו. "מה בקשתך?" שאלו ראש העיר.

"יהודי אני" סח ר' הלל בשקט ובמהירות, והערב ליל התקדש חג הפסח, ונוכחתי לראות את כבודו קונה חזרת, מבין אני כי גם הוא יהודי. בקשתי להתארח אצלך בימי החג, מוכן אני לשלם לך כל סכום שתדרוש הימני.

שקט השתרר בלשכה. ראש העיר ישב במקומו אחוז שרעפיו, לפתע התנער, קם ממקומו ובלא אומר ודברים אחז בזרועו של ר' הלל והוליכו לחדר הסמוך. שם היתה ממוקמת דלת סודית. ראש העיר פתחה ונכנס לאולם גדול ובעקבותיו צועד ר' הלל.

ר' הלל נדהם לגלות דירה נסתרת. באמצעו של חדר גדול שולחנות ערוכים במצות, יין ושאר מטעמי חג הפסח. תחילה לא האמין למראה עיניו אך לשמע קולו של ראש העיר התאושש וכששמע את דבריו רווח לו:

"אורחי תהיה בחג הפסח, בביתי תתגורר, ברוך הבא בצל קורתי יהודי! סיים ראש העיר בהתרגשות. לעת מנחה הגיע אחד המשרתים ללוות את ר' הלל  לבית הכנסת הנסתר שבארמון.

לאחר תפילת החג נכנס ציבור המתפללים הרב אל האולם בו נערכו השולחנות, כדי לערוך את הסדר כהילכתו. שעה ארוכה נמשכה סעודת החג ור' הלל מתענג על כל רגע.

לפתע קדרו פניו. הוא הבחין בדבר מוזר מאד. דבר שזעזע אותו עד עמקי נשמתו. אחד המשרתים הגיש אל השולחן עוגת גבינה, והאורחים שסימו זה עתה את מאכלי הבשר, נטלו בלא הסוס מהעוגה ואכלו לתאבון.

האמנם יהודים המה, נחרד ר' הלל, וכיצד לא ידעו כי אכילת גבינה אסורה לאחר אכילת בשר?

הוא התבונן במסובים האוכלים בתאבון ולא יכול היה להבליג. בזעם פנה לראש העיר ואמר:

"סברתי כי שומרי מצוות אתם, והנה רואה אני כי טעיתי, ואינכם נשמרים מאכילת חלב, אחר בשר, ומי יודע אם לא הכשלתם אותי באכילת חמץ בחג הפסח, סיים ר' הלל כשדמעות מבצבצות בזויות עיניו. ראש העיר ניסה תחילה להתוכח וטען כי אין זה עוון כה חמור אך דבריו עוררו את חמתו של ר' הלל ביתר שאת. לאחר שראה ראש העיר כי בנפשו הדבר שינה את טון דיבורו ואמר: "דע לך כי העוגה לא עשויה מגבינה, זוהי עוגה שאינה חלבית ואינה בשרית, ואנו מקימים את דיני בשר וחלב בדיוק כפי שאתה מקימם:.

"אם כך", קם ר' הלל ממקומו נסער ונרגש. "מדוע לא אמרתם לי זאת מיד, מדוע גרמתם לי צער כה גדול ועגמת נפש כה רבה?"

ענה לו ראש העיר בקול נמוך: "מכיר אתה את הנאמר: 'כבדהו וחשדהו'? ובכן, כפי שנוכחת כבדנו אותך וזכית להכנסת אורחים נאה. אך, היה לנו מקום לחשוד כי מרגל הנך מטעם שלטונות הרשע על מנת לא לגלות סודנו. לא נותר לנו אלא להעמידך בנסיון ו"עוגת הגבינה" היתה אותו נסיון…" (613 סיפורים על תרי"ג).

מעשה שהיה בזמנו של רבי שבתי כהן, הלא הוא בעל הש"ך (המכונה כך על שם ספרו "שפתי כהן"), פרצה  מלחמה בין אוסטריה לבין צרפת. הש"ך התגורר באוסטריה, ומשגברה המלחמה כבשו חיילי צרפת את עירו, את העיר הרסו, את הרכוש בזזו, ואת התושבים שלא הספיקו להמלט רצחו בדם קר.

גם אל ביתו של הרב פרצו החילים הצרפתיים. הרבנית, בראותה את החיילים צמאי הדם, צנחה ארצה ומתה מרוב פחד. נותר הרב לבדו עם בתו בת החמש.

הוא הרים את הילדה על כתפיו, חמק מהחילים הבוזזים את הרכוש, ונמלט אל היערות אשר מחוץ לעיר. חשב הרב כי נחלץ מן הפח, אך לא ידע כי נקלע הוא הישר אל הפחת: מעברו השני של היער באה פלוגת חיילים נוספת! לא ידע הש"ך אנה יפנה, והחל רץ לאשר נשאו אותו רגליו. תוך כדי מנוסתו נשמטה בתו הפעוטה מעל כתפיו. אך הרב שנס במהירות עצומה ובפחד רב כלל לא חש בדבר. הוא המשיך במרוצתו, ואילו הילדה הקטנה נשארה מושלכת על אדמת היער…

לא חלף זמן רב ואל המקום בו היתה מוטלת הפעוטה התקרבו חיילי צרפת ובראשם המלך. כבר מרחוק הבחינו בילדה הממררת בבכי. "הביאו הנה את הילדה הזאת!" הורה המלך לחיילים. הילדה הובאה לכרכרת המלך, ושם הרגיעו אותה. משפסקה הפעוטה מבכיה, הבחינו המלך וחייליו כי יפת תואר היא.

בהגיע שעת הארוחה, ציוה המלך להגיש לילדה ארוחה דשנה אך למרבה הפלא, סרבה הילדה לגעת במזון.

"מדוע אינך אוכלת? ודאי רעבה את!" אמר לה המלך.

"יהודיה אני", השיבה הפעוטה בקול צלול, "ואסור לי לאכול מאכלים שאינם כשרים!"

"אל תכריחו אותה לאכול אם איננה רוצה", הורה המלך למשרתיו. ולילדה הוגשו פרות וירקות בלבד, רק אותם הסכימה לאכול.

מאז אותו יום נשארה הילדה ברשותו של המלך, וכששב המלך לארמונו החליט כי הילדה שמצא ביער תגדל בביתו ותהיה כאחות לבתו היחידה.

בת המלך היתה בת גילה של בת הש"ך, ושתי הילדות גדלו יחדו, כאילו היו אחיות. כל אשר נתן לבת המלך נתן גם לילדה שנמצאה ביער. רק בדבר אחד היה הבדל בין השתים: לבת הש"ך הניחו לאכול רק מאכלים שהיא הסכימה לאכלם, והילדה הקטנה ידעה בדיוק מה מותר לה ומה אסור לה לאכול!

חלף זמן מה, והנה, באחד הלילות הקיצה בת הרב וקרבה אל מיטתה של בת המלך והבחינה בנחש הכרוך על צווארה של הילדה הנמה את שנתה!

"הצילו! הצילו!" זעקה בת הרב, וקולה הלך מקצה הארמון ועד קצהו, "נחש! נחש על בת המלך!"

לקול זעקותיה נחרדו המלך ומשרתיו. הם באו במרוצה לחדרה של הילדה, הרגו את הנחש וכך ניצלה בת המלך ממוות!

גבורת המאורע לא היתה בת המלך, כי אם בת הרב זו אשר הצילה את הנסיכה ממות. המלך והמלכה העריכו עד מאד את המעשה הנפלא שעשתה וחיבתם לילדה שנמצאה ביער גברה והלכה.

כשגדלו מעט הילדות, הובא אל הארמון מורה, כדי שילמדן ויקנה להן דעת, והשתים למדו בהתמדה רבה.

באחד הימים הבחין המורה, כי בת הרב אינה טועמת מן המאכלים המוגשים לשולחן. "מדוע אינך אוכלת ממאכלי המלך?" פנה אל הילדה בגערה, "כנראה, מרוב רוע לב את מסרבת לטעום מן המאכלים".

לשמע הדברים פרצה בת הרב בבכי קורע לב. כה פגוע בה דבריו של המורה… בערב, בעת הסעודה, סיפרה בת המלך לאביה על שהמורה העליב היום את חברתה.

קרא המלך למורה ושאלו בכעס: "מדוע דברת קשות עם הילדה?" ניסה המורה להצטדק, אך המלך לא קיבל את דברי ההתנצלות, והטיל עליו עונש.

כך חלפו להן השנים ושתי הילדות הגיעו לשנתן השתים עשרה. הידידות ביניהן הלכה והתהדקה מיום ליום.

היה זה לילה אפל. לפתע פילח אור עז את החשכה. שרפה פרצה בארמון המלך, והלהבות התנשאו השמימה. החדר בו ישנו בת המלך ובת הרב היה באגף בו פרצה השרפה. בת הרב הקיצה בבהלה משנתה העמוקה. היא ראתה כי החדר בו היא נמצאת אפוף בלהבות. בלי לחשוב פעמים, קרבה אל החלון וקפצה בעדו החוצה.

מוכת הלם החלה הילדה לרוץ לאשר נשאו אותה רגליה. ורגליה נשאוה לעבר המדבר הגדול והשמם. "הי ילדה, לאן את רצה?" שמעה פתאום קול. באחת עצרה הילדה ממנוסתה והביטה נכחה באפלה הצליחה להבחין בכמה דמויות מבעיתות הניצבות מולה. הבינה הילדה כי נקלעה במרוצתה אל חבורת שודדים אלימים, ומי יודע מה זוממים הם לעולל לה…

חשבה הילדה רגע ורעיון צץ במוחה. "קחוני נא עמכם העירה", שמעה  את עצמה אומרת לשודדים הניצבים לפניה, "ושם תוכלו למכור אותי בכסף רב!"

ההצעה קסמה לחבורת השודדים, וכשהילדה עמהם שמו פעמיהם לעיר הסמוכה והציעו את הילדה למכירה.

"השמעתם?" עברה שמועה בקרב יהודי אותה העיר, "נערה יהודיה שבויה עומדת למכירה!"

"יש לפדותה, ומיד!" החליטה הקהילה, ושלחה אנשים לקנות את הילדה מידי השודדים.

אותם שודדים קיוו כנראה להתעשר ממכירת הילדה שמצאו במדבר. הם דרשו בעבורה הון עתק: חמש מאות דינרים של זהב! "ואם הסכום הזה לא יגיע לידינו", אימו, "נהרוג אותה!"

מצות פדיון שבויים היא מצווה שעם ישראל מקיים בכל מחיר ואכן, נמצא עשיר מבני הקהילה שהסכים לפדות את הילדה בחמש מאות דינרים.

חלפו כמה שנים. בת הש"ך גודלה בקרב יהודי אותה קהילה, וברבות הימים החליט אותו עשיר שפדה אותה מידי השודדים להשיא את הנערה לבנו. ואכן, נשאו השנים למזל טוב.

שוב חלף זמן, והנה התרגשה פורענות על יושבי העיר ההיא: שר נכבד הגיע לעיר ובידו צו מאת המלך, המתיר לו לעשות ביהודים ככל העולה על רוחו. גזר אפוא השר על היהודים לשלם לו סכום כסף עצום.

"גם אם נאסוף את כל הכסף שברשותינו, לא נצליח לאסוף את מחצית הסכום הזה!" התחננו היהודים על נפשם, אך השר סרב לשמוע את דבריהם. רוצה הוא את הסכום שדרש ואם לאו, פורענות גרועה מזו תתרגש על יהודי העיר.

עצובים ונדכאים התכנסו היהודים בבית הכנסת. הם צמו ובכו והתפללו לה' שיפר את רוע הגזרה.

כששב באותו ערב בעלה של בת הש"ך מבית הכנסת היו פניו עצובות מאד. בקשה אשתו לדעת את אשר ארע, והוא סיפר לה דברים כהויתם.

שמעה בת הרב את דברי בעלה ואמרה: "יודעת אני לכתוב בלשונות רבות. אולי אכתוב מכתב למלך, ואצליח לבטל את רוע הגזרה?"

"אינני מאמין שתצליחי בכך", השיב לה בעלה, "השר אשר גזר עלינו את הגזרה הקשה חתן המלך הוא, וברור שהמלך לא יבטל את דברי חתנו!"

אך כששמעה זאת האשה, נדלק שביב תקוה בקרבה: אפשר כי השר הנו בעלה של בת המלך, איתה גדלה יחדיו משך שנים רבות, ואותה הצילה פעם ממות בטוח…

"יודעת אני מה אעשה", אמרה אפוא לבעלה, "לא אכתוב מכתב למלך, אלא אלך לביתה של אשת השר ואשוחח עמה, ובעזרת ה' אצליח לבטל את רוע הגזרה"…

בבוקר המחרת לבשה בת הרב את מיטב בגדיה והלכה אל בית השר. בפתח הודיעה כי תופרת היא במקצועה, ובאה להציע את עצמה לעבודה. ואכן, שמחה אשת השר לקראת התופרת והחלה משוחחת עמה בעניני בגדים ותפירה…

תוך כדי שיחה גלשו השתים גם לנושאים אחרים. ואז אמרה בת הרב: "היודעת את מי אני?" אשת השר הביטה לעברה.

"אני היא בת הרב, אשר גדלתי בבית אביך, ובליל השרפה קפצתי מבעד לחלון ונמלטתי".

"האמנם את היא זו?" בתחילה סרבה בת המלך להאמין בכך. היא קמה ובחנה את פניה של ה"תופרת". "אכן, זו את!" התרגשה וחיבקה את ידידתה משכבר הימים. "אך אמרי לי , מה עלה בגורלך? בטוחים היינו כי נשרפת למות…הוי כמה הצטערנו על מותך, הוי, כמה התאבל עליך אבי המלך. והנה מצאתי אותך בחיי!"

סיפרה לה בת הרב את קורותיה כיצד נמלטה מהארמון הלוהט אל המדבר השמם, ושם לקחוה שודדים בשבי, ובהגיעם לעיר מכרוה ליהודים.

"וכעת, מתגוררת אני בעיר הזאת", סימה בת הרב את דבריה, "אלא שצרה גדולה התרגשה על קהילתנו".

"איזו צרה? ספרי לי!" בקשה ממנה חברתה.

"אחד משרי המלך בא הנה וגזר עלינו, היהודים, גזרה קשה. ועתה, מבקשת אני להתחנן לפני אותו שר שיבטל את רוע הגזרה"…

"מיהו זה ואיזהו אותו שר?" שאלה בת המלך, ובטרם קיבלה תשובה הבינה בעצמה: השר, שגזר גזרה כה קשה על היהודים, אינו אלא בעלה…היא פנתה לחברתה: "אל תחששי. אני אתלווה אליך בדרכך אל בעלי השר, ואשתדל לעזור ככל האפשר כדי שיבטל את הגזרה".

בבוקר המחרת התיצבו שתי החברות בת הרב ובת המלך בלשכתו של השר. "הרואה אתה את חברתי זו?" הצביעה בת המלך על רעותה, "זוהי חברתי היקרה והמסורה, יחדיו גדלנו בארמון המלך בשנות ילדותנו!"

הביט השר אל האורחת, והבין כי לא לשווא באה על לשכתו. "ומה בקשתך?" שאלה.

ובת הרב השיבה: "באתי הנה כשליחתם של בני קהילתי. אתה, אדוני השר, הטלת עלינו לשלם לך סכום כסף עצום. בשום פנים ואופן לא נוכל לאסוף את הסכום הרבה הזה. אנא, חוס ורחם עלינו ובטל את הגזרה הקשה!"

השר, שאהב מאוד כסף ושלמונים, לא הגיב. קשה היה לו לותר על סכום נכבד שכזה, ואפילו למען חברתה הטובה ביותר של אשתו…

"אדוני השר", המשיכה בת הרב בראותה את הבעת פניו, "אם תענה לבקשתי אתן לך עצה שהודות לה תפיק רוחים רבים יותר מאלו שחשבת להפיק מיהודי קהלתנו: שלח להודיע למלך שאני עודני בחיים בריאה ושלמה. הבשורה הזו כה תשמח את המלך, עד שבשמחתו כי רבה ישלח לך מתנות רבות והללו יעלו בערכן על כל הסכום שדרשת לקבל מהיהודים".

עצתה הנבונה של בת הרב נשאה חן בעיני השר. חיש שיגר למלך הודעה כי בת הרב עודנה בחיים. ואכן, בדיוק כפי שאמרה בת הרב שלח המלך לחתנו, כתמורה על הבשורה הטובה, מתנות לרוב!

בשמחה ובהודיה לה' חזרה בת הרב אל שכונת היהודים: ברוך ה', הגזרה הקשה בוטלה, שוב לא יאלצו היהודים לאסוף את שארית כספם…אכן, בשורה טובה מזו לא יכלה להביא עמה לאחיה!

חלפו שנתיים ימים מאז אותו מאורע, באחת הימים בא רב אל העיר ונשא דרשה בבית הכנסת. כל בני הקהילה נאספו בבית הכנסת להאזין לדרשה. גם עזרת הנשים מלאה מפה לפה.

בין הנשים המאזינות היתה גם בת הרב. קולו של הרב הדורש נשמע באזניה מוכר, משום מה. מתי שמעה בעבר קול זה? מיהו בעל הקול?

לפתע נזכרה! זכרונותיה הוליכוה שנים רבות אחורנית, אל הימים שבהם היתה ילדה קטנה, פעוטה של ממש….קולו של הרב הדורש נשמע באזניה דומה עד מאוד לקולו של אביה…

עוד באותו היום אמרה לבעלה: "הזמן את הרב האורח לסעוד בביתנו", והרב, אכן, בא לסעודה.

בזמן האוכל שוחחו המסובים אל אודות נושאים שונים. והנה סיפר האורח, כי בת קטנה היתה לו. ובימי המלחמה, בעת שנמלט מעירו אל היער, נעלמה הילדה ואיננה. "בת חמש שנים היתה אז ביתי". סים האורח את סיפורו בקול רועד, ,ומאז נעלמו עקבותיה".

עתה לא היה ספק בלב בעלת הבית: האורח היושב ליד השולחן אינו אלא אביה!

"אבא!" פרצה בהתרגשות, "אני היא בתך! אני היא אותה ילדה קטנה שהלכה לאבוד ביער!"

כשנודע בעיר כי אותה אשה, שנפדתה בהיותה נערה משבי השודדים, אינה אלא בתו של הש"ך, אמרו בני העיר: "אין זה פלא שנסים שכאלו ארעו לה הרי בכל השנים, ואפילו בהיותה פעוטה, הקפידה על מאכליה ולא טימאה עצמה במאכלות אסורים".

והיה מי שהוסיף: "אכן, ניכר עליה, שבתו של אדם גדול ומורם מעם היא!". (מעשיהם של צדיקים).

ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם. (משפטים כד-יב)

 פירש רש"י כל שש מאות ושלש עשרה מצוות נכללים בכלל עשרת הדברות, זהו שאומר הכתוב "אשר כתבתי" זה תורה שבכתב. "להורתם" זה תורה שבעל פה. ורבינו סעדיה גאון פירש כיצד לומדים מכל דיבור ודיבור מצוות התלויות בו.

נמצאנו למדים שבמעמד הר סיני כבר נצטוינו על תורה שבעל פה. מאז נקבע שכל דברי חכמינו ז"ל הם קדש קדשים, ומכאן התשובה לכת הקראים שמאמינים רק בתורה שבכתב ואילו בתורה שבעל פה לא מאמינים ומתוך כך משבשים גם את הבנת הכתובים בתורה. כגון שאת הציצית תולין על הקיר משום שכתוב "וראיתם אותו", ואת התפילין מניחין בין העינים שכתוב "בין עינכים" ולא ירדו לעומק כונת התורה כמבואר בדברי רבותינו ז"ל שכל דבריהם נדרשים מהתורה הקדושה.

וכבר נכשלו הקראים בטעותם, כשטענו לפני המלך שבמעמד הר סיני לא היה תורה שבעל פה. אמר המלך שהיהודים יביאו ראיה לדבריהם והקראים גם צריכים להביא ראיה לדבריהם, שכל צד עליו להוכיח שהאמת כדבריו.

כשהגיע מועד הזמן להוכיח לפני המלך את האמת עמדו החכמים בחוץ, ונכנסו קודם הקראים וכמובן הורידו מנעליהם ונכנסו לארמון המלך והשתחוו. נכנסו אחריהם החכמים וגם הם הורידו מנעליהם אך הניחום תחת בית השחי. תמהו כולם על הנהגתם, חרה הדבר למלך ושאל מדוע הינכם עושים כן? אמרו לו כשעמדו ישראל לפני הר סיני לקבלת תורה חלצו מנעליהם, וכשחזרו לא מצאום, משום שהקראים גנבו אותם, לכן אנו כעת שומרים על נעלינו. הביט המלך לקראים לתשובתם, ענו הקראים: אדוני המלך באותה תקופה עדיין לא היו בכלל קראים. ומיד נבהלו ועמדו על טעותם שהודו בפה מלא שבתקופת נתינת התורה לא היו קראים. וכבר הזהירה התורה (דברים יז, יא) "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".

לפי האמור תובן היטב כונת התורה "ואלה המשפטים" בתוספת אות וא"ו, שדרשו מכך רז"ל מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני (רש"י) כי למרות שעם ישראל נצטוו במרה בחלק מהמצוות, בכל זאת חזר הקב"ה וצוה את עם ישראל במעמד הר סיני, משום שעד עכשיו היה צווי כחוק יבש, אבל במעמד הר סיני ראינו את כבוד ה' על ידי קיום מצוות. ולכן בכל פעם כשמקיימים מצוות, אף במצוות שבין אדם לחבירו אין די בקיומן בלבד, אלא דרושה גם תחושה של מעמד הר סיני באותם רגעים, שכשם שכבוד ה' היה גדול ורב בעת הצווי, כך בכל פעם בעת עשיית המצוה יש להרגיש את כבוד ה' בעשייתה (רבינו ירוחם ממיר זצ"ל).

כתיבת תגובה